דקה 87, איצטדיון סמי עופר. 30,000 צופים ביציעים ועוד 3 מיליון יושבים מול מסכי הטלוויזיה. ביברס נאתכו מרים כדור עונשין, עשרים מטר אלכסונית מהשער, איתן טיבי זורק את עצמו וכובש בנגיחה את השער ההיסטורי. ישראל אחת, הונגריה אפס. עלינו ליורו 2016 בצרפת. עשינו היסטוריה. חלום? עכשיו נשאר רק להחתים את אלי גוטמן לארבע שנים נוספות, והחלום הזה יהפוך אולי למציאות מתוקה.
יש הבדל גדול בין קבוצה לנבחרת: בדרך שבה המאמן עובד פחות על כושר גופני ויותר על חיבור בין השחקנים ולמידת היריבות; בבחירת שחקנים, כאשר המאמן בוחר שחקן למשחק ספציפי בהתאם לכושר שבו הוא נמצא; במשחקים עצמם כאשר כל משחק הוא למעשה גמר גביע ואין כמעט מקום לתיקונים; בסגנון המשחק שיכול להשתנות כל משחק, בהתאם ליריבה, משחקי בית או חוץ וכו'.
את כל הסעיפים הללו ועוד רבים אחרים, אלי גוטמן רכש, הפנים ואפילו יותר חשוב, למד על בשרו בקמפיין 'ההיכרות'. הנה כמו דוגמאות: יוסי בניון יכול לתרום רק בנושא החברתי ולא המקצועי; שטיבי, טווטאחה, זהבי ונאתכו צריכים להיות השחקנים המובילים; שאצטדיון ר"ג זה לא מגרש ביתי; שתיקו בבית מול נבחרת בדרג מעלייך זה טוב ויפה, אבל לא מספיק; את ההתנהלות מול יושב הראש וכדומה. על כל אלה ועוד, גוטמן סימן וי גדול. וגם זה משהו, אפילו משהו חשוב.
אף אחד כולל מאמן זר בעל שם עולמי לא יכול להביא לנו תוצאות תוך קמפיין בודד. אלי גוטמן, מלבד כישרונו המקצועי, הידע, הכריזמה וההתנהלות מול השחקנים (עם בניון הוא התנהל בצורה הכי מקצועית ואנושית שאפשר), היה צריך לקבל מראש שני קמפיינים ולאו דווקא בגלל שזה הוא או קשטן או כל אחד אחר.
מאמן נבחרת ברמתה של ישראל צריך לקבל מלכתחילה שני קמפיינים ואפילו שלושה. הקמפיין האחרון של גוטמן אינו כישלון, אתם יודעים מה, אפילו לא אכזבה. כי אחרי 16,070 ימים שלא טעמנו את טעמו של היורו או המונדיאל אז לא יהיה נורא, אם נחכה עוד קצת בסבלנות.
אז בקמפיין הבא, יוסי בניון כבר לא ייכלל בסגל (ואגב הוא יכול להיות עוזר מאמן יעיל וטוב) ונאתכו, טוואטחה וטיבי ירימו את הכפפה, דודו אוואט יהיה מקסימום מאמן השוערים, אנחנו נארח באצטדיונים חדשים כמו סמי עופר או נתניה, אבי לוזון לא ייצא בהצהרות מיותרות ויתן שקט נפשי סוף סוף למאמן והשחקנים. חובבי הכדורגל יקחו את זה כמשימה לאומית, אנחנו נמלא מטוסים לצרפת 2016 ואפילו נתאזר בסבלנות עוד 730 ימים וניפגש גם ברוסיה 2018. ומשפט אחד לסיום לכל שחקני נבחרת בעבר ובעתיד: רק רצון צריך להספיק כדי לנצח את אזרבייג'אן בבית, לא מאמן.
להתראות בצרפת 2016.
