נובמבר 1995. אחרי עשר שנות שליטה בריאל מדריד, נאלץ רמון מנדוסה להתפטר מתפקידו כנשיא המועדון בשל חובות ענק שצבר. סגנו דאז, לורנסו סאנס, נכנס לנעליו. הבלאנקוס של אותם ימים הם הקבוצה הטובה בספרד, עם שש אליפויות בעשר שנים (חמש מהן רצופות), פעמיים סגנות וגביע מלך אחד. הטופ הספרדי. אבל בזירה הבינלאומית, בטופ האירופי, משהו לא עובד. האמת, כבר שלושים שנה שמשהו לא עובד שם. שלושים שנה מאז הזכייה האחרונה בגביע האלופות, עם אותה אימפריה בלבן של סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, שראתה אגדות חיות כמו פושקאש ודי-סטפנו. שלושים שנות בצורת, שכללו על הדרך גמר צ'מפיונס אחד ויחיד שהסתיים בהפסד, אי שם בעונת 1980/81. שלושים שנה. איפה ריאל ואיפה הטופ האירופי.
סאנס התגעגע לימי הטופ. ימי האימפריה הרחוקים. כל כך התגעגע, שהחליט שהוא יחזיר אותם ויהי מה. איך יחזיר? מזומנים. והרבה מהם. 60 מיליון אירו (סכום מוערך) הוציא לורנסו סאנס על רכש בעונתו השנייה במועדון, והנחית סופרסטארים דוגמת רוברטו קרלוס, קלרנס סיידורף, דאבור שוקר ופרדרג מיאטוביץ'. עידן הכסף הגדול יוצא לדרך.
מאי 1998. שנתיים וחצי עברו מאז קיבל לידיו סאנס את הבעלות על המועדון, והוא כבר הספיק להשלים את המהפכה ולהצליח במשימה שהציב לעצמו - להשיב את ריאל מדריד לטופ. אחרי אליפות גדולה בעונה הקודמת, חזרו הבלאנקוס למעמד גמר ליגת האלופות (לראשונה מזה 17 שנה) כדי לנצח את סגנית האלופה יובנטוס. גביע אלופות שמיני בהיסטוריה לריאל, 32 שנות בצורת ללא הגביע בעל האוזניים הגדולות תמו ונשלמו.
יוני 2000. החזרה לגדולה לא עזרה ללורנסו סאנס. לא היא ולא העובדה שרק לפני חודש ריאל זכתה בגביע אלופות שני בשלוש שנים, וסיפקה רשמית את החותמת על הקאמבק לטופ האירופי. בבחירות לנשיאות המועדון הפסיד סאנס לאיש העסקים ובעל האמצעים פלורנטינו פרס, במיוחד לאור המצב הפיננסי הלא מחמיא שנקלעה אליו ריאל. עידן הכסף הגדול שהביא לורנסו פתח לבלאנקוס את התיאבון, ואין כמו גביר אמיד וכריזמטי שישביע את הרעב. כלומר, ינסה להשביע.
פלורנטינו פרס הוא הגרסה המשודרגת והמהודקת של לורנסו סאנס. מכל הבחינות. מהמראה החיצוני ועד לתכנית העסקית. אם סאנס הוביל קו של הנחתת כוכבים, פרס הפך אותו לשיטת עבודה. כבר בעונתו הראשונה במועדון שפך פרס 120 מיליון יורו על רכש, כולל העברת לואיס פיגו מהיריבה המרה ברצלונה. לכולם היה ברור שכללי המשחק השתנו. ריאל מדריד תחת פרס כבר לא מסתפקת בלחזור לטופ. היא רוצה להוביל אותו. והיא עוד יותר רוצה שכולם יידעו את זה.
בהתחלה זה עוד עבד נפלא, והמומנטום של ריאל נמשך עם גביע אלופות ב-2001/2, בייחוד בגלל הרכש המסיבי שנמשך גם בקיץ הקודם, עם שבירת שיא ההעברות באותה תקופה והנחתת זינדין זידאן. נדמה היה שריאל כבשה את האולימפוס בענק. השחקנים הכי יקרים, התארים הכי גדולים. המועדון המפואר חזר בגדול, ושמישהו ינסה לעצור אותו. אבל אחרי שהשביע את הרעב של ריאל, התיאבון של פלורנטינו בעצמו רק הלך וגדל. סופרסטאר אחרי סופרסטאר, כוכב אחרי כוכב. רונאלדו הברזילאי, דיוויד בקהאם, מייקל אואן, רוביניו. אחד אחרי השני הם נחתו בתקופות הכהונה של פלורנטינו. נהרות של כסף ברחובות מדריד. הגלאקטיקוס. נקודת המפנה הגיעה.
למעט הפסקה של שלוש עונות בין השנים 2006-2009, ריאל מדריד היא תחת שליטתו הבלעדית של פלורנטינו פרס מאז תחילת המילניום השני. גם באותה הפסקה תחת שרביטו של רמון קלדרון, ולמרות שתי אליפויות רצופות וסגנות בעונה השלישית, אנשים התקשו להתחבר. "אין לקלדרון את הקלאסה שיש לפרס", כתבו באותם ימים עיתוני מדריד. "פלורנטינו הוא האיש הכי חשוב למועדון מאז סנטיאגו ברנבאו. וזה הרבה". בקיץ 2009 הוא חזר, והביא איתו את החתמת כריסטיאנו רונאלדו תמורת סכום דמיוני של 94 מיליון יורו. מה שהחל כרצון תמים להחזיר את המועדון לימים הגדולים, הפך למפלצת בלתי נשלטת. אנשים התחילו להבין שמשהו מאוד מוזר קורה פה. אפילו לורנסו סאנס: "יש שתי אפשרויות. או שמי שמשלם סכומים כאלה הוא אידיוט, או שאנחנו כולנו טיפשים".
על פניו, פלורנטינו פרס מסתמן כ'אידיוט'. בעשר שנות הכהונה שלו בריאל הוא הוציא כל כך הרבה כסף (קצת יותר ממיליארד יורו), וקיבל כל כך מעט בחזרה – גביע אלופות אחד, שלוש אליפויות וגביע מלך אחד ויחיד. זהו. כבר 12 שנה שריאל מדריד מחכה לחזור למעמד גמר ליגת האלופות, כשרוב הזמן היא בקושי עוברת את שלב השמינית. בליגה עד לא מזמן היה שלטון יחיד של היריבה הקטלונית, שגם עכשיו – כשהיא חווה את משבר 'תם עידן' שכולם מדברים עליו – היא נראית כמו הקבוצה המובילה בספרד. מבחינה מקצועית, לא רק שפלורנטינו לא מצליח - הוא אפילו נכשל. לא רק שריאל לא מובילה את הטופ האירופי, היא אפילו לא מגיעה אליו. וזה לא שהטופ הספרדי בידיים שלה. ועדיין, עם כל חוסר ההצלחה, משהו שם משדר אחרת.
כמו בכל פתיחת עונה אירופית מאז אותה זכייה תשיעית בצ'מפיונס, גם העונה מדברים ברחובות מדריד על 'הדסימה'. גם עכשיו בטוחים כולם שהנה זה מגיע, והזכייה העשירית בתולדות המועדון בגביע האלופות קרובה מתמיד. וזה בדיוק העניין. יכול מאוד להיות שהעונה זו העונה שלה, אבל לפחות מבחינת תוצאות, עד לא מזמן ריאל לא הייתה כל כך קרובה לדסימה. ובכל זאת, משהו במה שפלורנטינו פרס משדר ומקרין גורם לאנשים להאמין שריאל במרחק נגיעה מהתואר. משהו בתדמית המהודקת והמהודרת, ביוקרה והפאר שבורקים מהמועדון של מדריד, גורמים לך לחשוב שזה המועדון הגדול ביותר בעולם. וזאת, בסופו של דבר, הייתה המטרה של פלורנטינו כשהגיע לריאל. לא רק להיות בטופ האירופי, אלא להוביל אותו. ושכולם ידעו את זה.
פרס חותם על צ'ק של 100 מיליון יורו על שחקן וולשי, פשוט כי הוא יכול. הוא מכנס מסיבת עיתונאים כדי להודיע על הארכת חוזה של הסופרסטאר הפורטוגלי שלו, פשוט כי הוא יכול. הוא מנחית מאמני ענק, שחקני ענק, מתכנן תוכניות לאצטדיון ענק. פשוט, כי הוא יכול. יש שיקראו לזה 'שופוני', יש שיקראו לזה 'שוויצריות' או 'יהירות'. בסופו של יום, ריאל מהמועדונים המובילים והגדולים בעולם, גם אם במציאות על המגרש זה לא ממש נראה ככה. בעולם הכדורגל של היום, אלה לא התוצאות שאומרות מי אתה. זה הכסף שמדבר. 'הטופ האירופי' כבר לא נמדד לפי מי זכה בגביע, אלא לפי כמה עצום המועדון שלך. ולמי שיש הכי גדול – גם נחשב הכי גדול.
24 במאי 2014. אצטדיון האור שבליסבון. ריאל חולמת על התאריך הזה בלילה. מפנטזת להופיע שם, לסגור בצורת של 12 שנים בלי גמר ליגת האלופות, ועל הדרך לנסות ולקטוף את התואר. זה יכול להיגמר עם הדסימה, זה יכול להיגמר גם בלי. כך או כך, ההילה סביב המועדון של פלורנטינו תישאר. בשונה מלורנסו, במשוואה של פלורנטינו אין לא אידיוט ולא טיפשים. אצלו יש רק דבר אחד – הטופ של הטופ, ריאל מדריד.
