רגע אחרי שריקת הסיום של המשחק הראשון, אחרי שהודה ל-1,000 איש שהגיעו מאילת לתל אביב, ניגש איזה ילד מזיע בתכול לכיוון היציע. "אני לא יכול לעלות אליכם", הוא אמר למשפחתו, אז הם באו אליו. אבא ברקוביץ', שלא הפריז בעידוד, שנשך את השפה כשהאדומים קלעו, שחיכה וקיווה, כסס ציפורניים והצניע התרגשות, החזיק על ידיו ילד קטן וירד ראשון במדרגות לכיוון הבן. "הנה, תן לו חיבוק", הוא אמר והגיש את הילד לניב. גארד הפועל אילת חייך כמו שרק מאושרים אמיתיים יודעים, ניגב מעל מצחו אגלי זיעה וחיבק את העולל. על הדרך, כאילו בטעות, הוא גם זכה לחיבוק קטן מאבא, מ.י.ק.י. והילד הזה הוא רק תירוץ.
הקהל של הפועל ת"א חווה משהו שטרם ראה עדיין, בטח לא בשנים האחרונות. פתאום הם לבד בהיכל נוקיה. אין צד צהוב לקלל, אין שמעון מזרחי באולם או גיא פניני. 6,000 אדומים במקהלה הרמונית מדהימה הותירו את האקוסטיקה של ההיכל האדיר הזה פעורת פה, אפילו היא קדה קידה. "צריך להגיד משהו טוב על אוהדי אילת", אמר שמעון אמסלם ששיחק בשני המועדונים, "7 אוטובוסים יצאו מהעיר ועוד 2 מטוסים מלאים באוהדים ועל זה מגיע להם כל הכבוד". אז עם כל הכבוד, ויש הרבה, האדומים אולי לא עלו לגמר, אבל חרטו את שמם על הקירות בנוקיה. האילתים עשו דרך ארוכה אמש, האוסישקינים עשו דרך ארוכה ב-7 השנים האחרונות.
"הפועל ת"א זו קבוצה קצרה", אמר אדלשטיין בסיום, "אבל אני לא רוצה לדבר על זה". אז לא נדבר על זה, אבל אם ביציעים התותחים רעמו, על הפרקט המוזות שתקו. "לימונד זו מלכודת דבש", סיכם הג'ינג'י בצורה מושלמת. יש הפועל עם לימונד ויש הפועל בלי. הפעם, היא הייתה בלי, למרות שהוא שיחק כמעט 29 דקות. הפציעה בכתף הכריעה ולמרות שהאדומים כבר היו בפער של 25 נקודות, משהו ברבע האחרון השתנה.
טמיר אריאלי נכנס למערכה ויחד עם יותם שירן הצליחו לצמק. "אני לא רוצה לעבוד עכשיו", אמר מחלק הפופקורן, שם את המגש עם הקרטונים על הרצפה והתיישב על המדרגות, "עד שיש פה קצת מתח במקום הזה". מתן נאור, ההוא והאצבע והיאללה הפועל, נפצע במחצית הראשונה. הוא עלה צולע באמצע הרבע האחרון וראה על הלוח 65:45. עוד כמה דקות עברו, האדומים הצליחו להוריד את הפער ל-8 נקודות. לימונד נכנס ורשם איבוד כדור שישי. מלכודת דבש זה אנדרסטייטמנט, ומצד שני, מי את הפועל העונה בלעדיו?
הקהל של מכבי כבר התחיל לטפטף להיכל. בזמן שהם סידרו את התופים, תלו את השלטים וחיממו את הדגלים, הם שמו לב שהפועל מפסידה. זה לקח כמה דקות, אבל ברגע אחד אוהדי אילת ומכבי התאחדו ושרו ביחד: "יאללה הביתה". בחמישי, הם ראש בראש. "איפה הייתם עד עכשיו?", שאל עיתונאי את אלישי כדיר. "פה", הוא ענה וצחק, "עכשיו כשהגעתי אנחנו פה".
8 דקות עמד צביקה שרף בתור בכניסה להיכל נוקיה, לא התלונן ולא כעס, הוא וצחי פישביין. לא מעט גבות הורמו כשהמאמן הזה חזר, אבל נראה שהעסק פשוט רותח לו בדם. הרוב המכריע של אוהדי הפועל נעלם, הקהל של אילת מגיע לביתו בערך עכשיו. 3,000 אוהדי מכבי בהיכל ואיפה לעזאזל אוהדי ראשל"צ?
העפתי מבט שמאלה, אחד ימינה, למעלה, למטה, אין קול ואין עונה. פתאום ראיתי שניים בכתום, אבל אלה היו רק סדרנים. הקהל מעיר היין נעדר מהאירוע כיוון שלאחרונה, על פי טענתם, נכנסו אנשי אבטחה ליציעים וניסו להשתיק את המחאה נגד היו"ר יצחק פרי. אז הם העדיפו לשתוק בבית. בכלל, יש סיטי-צ'לסי, עדיף. יש מאה דרכים למחות, החרמת משחקים היא לטעמי המטופשת ביותר. זלזול בוטה באהבה שלך.
והיה גם משחק, קוראים לו "ג'ייק כהן". בזמן שהכול ידוע מראש, היה רק דבר אחד מעניין על הפרקט. כהן, שביממה האחרונה הסתכל במראה וראה איך הוא הופך לאט לאט לסאגה, השתנק בהתחלה. 2 החטאות מהקו, ניסיון כושל לדאנק ופחד משתק. הוא אפילו ניסה לחסום את שון דאוסן, שמשחק בקבוצה שלו. פתאום הוא התאפס קצת, נזכר שיש לו מה להוכיח וצלף שלשה. יכולתי לדמיין אותו רץ לקהל הצהוב ועושה "פיו פיו", אבל הוא עדיין צריך לחזור לשם. "מה? אבל הוא משלנו", צעקה איזו אוהדת לידי. העמדת הינוקא הזה, שקלע עד היום 5 נקודות בממוצע, במרכזה של סערה 24 שעות לפני משחק כל כך חשוב הייתה אכזרית ומיותרת.
3 קבוצות כדורגל ספגו בשבוע וחצי האחרונים ביקורת רבה על שהודחו מגביע המדינה בסיבוב ח'. כולם רוצים שואו ענק, קרבות אימתניים ומדמיינים לעצמם דם, יזע ודמעות. אבל לפעמים האווירה המחשמלת והתצוגה ביציעים יכולה להסתיר את הדברים הכי יפים במפעלי הגביע, בכדורגל כמו גם בכדורסל. בשורה התחתונה, הגביע הוא סיפורם של האנשים הקטנים, של הבודדים. רגעים אחדים שעושים את הסיפור הכי גדול שיש. זה ברקוביץ' הבן שסוף סוף מתקרב במילימטר לאבא שלו, אלו האוסישקינים שינסו לנצח לבנות את בית המקדש שחרב, זו עלייתו וקריסתו של רביב "פייטון מאנינג" לימונד, זה ההוא עם הפופקורן שרוצה להתרגש, זה הילד ג'ייק כהן שרק רוצה לשחק וזה צביקה שרף שמייחל להיכנס שוב להיכל התהילה. במילה אחת – אנחנו.
