משוועים לסופרמן
עשרות אוהדים נכנסו באיחור, דקת הדומייה כבר החלה. "בואנ'ה, יורד גשם", צעק אחד שעלה במדרגות. "ששששש..", ענה לו אחר בחיוך, "יש דקת דומייה לאריק אינשטיי.. שרון". מרוב עצים כבר לא רואים יער ומרוב דקות דומייה, כבר לא זוכרים לכבוד מי. המגרשים פה נראים כמו אנדרטאות לזכר התרבות/פוליטיקה/דת בישראל ולדקות דומייה לזכרם של אנשים שאינם קשורים במקצוע - אין מקום. לא רבין, לא שרון לא המר"ן. הגיבורים של הכדורגל צריכים לכבוש שערים, לא שטחים.
עבדורחימי נכשל עוד לפני שעשה צעד אחד על הדשא וזה רק עשה לו טוב. מכאן אפשר רק לעלות. לא משנה אם הוא יודע כדורגל, כל נגיעה שלו בכדור הפכה אותו למושיע, פשוט כי אין אופציה אחרת. ובכל זאת, נראה שבהפועל ת"א עדיין לא קלטו כמה הוא מהיר עם כדור, הוא לעומת זאת, עוד לא קלט כמה חבריו איטיים. עוד כמה משחקים הוא כבר יהיה מושחז, חד ויתחיל לדקור. עד אז, דמארי מספיק. אם יישאר.
גיבורים?
לא עבדורחימי ולא דמארי. זרקו קוראץ' הוא אחד החלוצים הטובים בליגה, הוא אפילו יכול לכבוש עם הפופיק. אתמול, הוא נעלם. בתוך כל ההגנה הרעועה של הפועל ת"א, אוראל דגני הפך למעקה בטחון. המגן שהוסט מצא את מקומו כבלם במשחקו הטוב ביותר העונה. קריאת משחק, רוגע, דיוק. זה כל מה שצריך. הפועל ת"א נראית כמו ילד עם חדר מבולגן. זה מעצבן את אמא, אבל הוא יודע בדיוק איפה כל דבר נמצא. אתמול, זה היה לטובתה כי לא באמת הייתה יריבה. מה יהיה מחר?
הסנדוויצ'יה ברחוב שארית ישראל כבר נסגרה. הכיסאות הורמו על השולחנות ואיש לא חילק בה אוכל, אבל עשרות אוהדי הפועל ת"א התקבצו סביב החלונות. "סגרו בגלל העובדים הזרים", זרק מישהו. הטלוויזיה בפנים דלקה על שידור המשחק והאוהדים חיכו בקוצר רוח לראות את התקציר. בערוץ החליטו להקרין שוב ושוב את השער הפסול של הפועל חיפה. "עוד יעשו לנו על זה ועדת חקירה", אמר אחד האוהדים, "יגידו שלא הגיע לנו". גם עכשיו קשה. וואנס הפועל, אולווייס הפועל. שארית ישראל.
ועדת חקירה אחת בטוח צריכה להיפתח
בשבת ראינו את אחד המחזות ההזויים במגרשים. מאיה דמאיו (אשת קשר/קצינת תקשורת/דוברת/מנהלת אירוע - ע"פ אתר בני יהודה הרשמי) הכתה אוהד. נכון, לא מדובר באגרופים, נכון, הוא לא שותת דם ביציע. אחזור שנית: אשת הנהלה בקבוצה בליגת העל הכתה אוהד. דמו לעצמכם את דובר מכבי ת"א/מכבי חיפה/הפועל ת"א/בית"ר מכה אוהד. נסו לדמיין מה היה קורה אז. מכות קשות יותר או פחות, סנוקרת או צ'פחה על הגב, ממתי הפכנו לשופטים בקרב אגרוף?
זה נכון שהתקשורת לפעמים מנפחת, אבל זה רק בגלל שהאופציה האחרת - אדישות - לא מתקבלת על הדעת. אפשר להקטין את זה למימדי "בקושי קרה שם משהו", אפשר לטאטא את זה מתחת לשטיח ואפשר לפהק מול התמונות ולהגיד "מי ישמע", אבל אפשר גם להעלות כמה שאלות לסדר היום. מה היה קורה לדובר קבוצה שמכה אוהד ואביו לא היה הבעלים? מה היה קורה אם זה היה שחקן? מתי מתחילה האחריות של התקשורת לאירועים כאלה ואיפה עובר הקו שאחריו האחריות עוברת למשקיף או להתאחדות?
אלימות היא אלימות היא אלימות. בכל מקום, בכל צורה ואסור לעולם לנפנף אותה. מענישים פה קבוצות, שחקנים, מאמנים וקהלים שלמים על פחות מזה. דמאיו התנצלה לאחר האירוע, אבל דינה חייב להיות כדינו של שחקן כדורגל אלים במגרשים. המקרה חסר התקדים הזה חייב להגיע למחוזות בית המשפט כי האופציה האחרת – אדישות – לא מתקבלת על הדעת.
