אבל דווקא אתמול, הרגשתי שוב את הסיבה שבאתי, לרגע אחד קטן. כמה קל לקלל, להדיח, לזעוק לשמיים, להעיף לכל הרוחות שחקן שמאבד את הביטחון. איתי שכטר הגיע כדי להטיס את הפועל לצמרת ומשם לירח, אבל משהו נתקע. הכוכב איבד את זה וכובד הנטל על הכתפיים הורגש ברגליים. הפועל עפה מאירופה, כשלה בליגה והחלוץ פשוט לא כבש. מי שהסתכל עליו מהיציע ב-0:0 מול סכנין במחזור הראשון ראה שבר כלי, חלוץ בן 70 שמתהלך ללא תכלית ברחבה.
דבר אחד טוב בלבד יצא מהתיקו העלוב של הנבחרת מול אזרבייג'אן. שכטר חזר. גוטמן עשה לאדומים טובה, נתן לו לפתוח והוא הצליח לדחוק כדי לעשות 1:1 קטן, שהתברר כענק, רק עבורו.
אמש איתי שכטר צרח את נשמתו לבורא. הוא הפגיז את הרשת ונופף לשער 2, עבר בשער 5, והלהיט את 7 ו-8 עם כל האנרגיה ששמר בבטן. נקודת המפנה הושלמה. באותו רגע, כששכטר צעק מהקיבה, נעתקה נשימתי. בתחתית כל רגע ספורטיבי, שוכב סיפור אנושי שחשוב פי כמה. פתאום קם אדם. "נתפשר על פרגיות", אמר לי אחי כשיצאנו, "נהניתי היום". אוהד אחד חזר לכדורגל הישראלי, וכל המשיב נפש אחת לליגת העל, כאילו החזיר יציע שלם.
2. הילד הזה, מספר 7 באדום, ספג קללות לאורך כל העונה, מאוהדיו שלו. "גורדנה, יא אפס!", "מה אתה עושה? מטומטם", "בן שמעון, תחליף אותו!". זה ברור למה. הוא עושה עברות, מאבד כדורים, מתנהג כמו ערס צעצוע על הברזלים מחוץ למקיף ז'. אבל מבעד למעטה העצבני, מסתתרת תכונה נדירה בכדורגל הישראלי. בפעם הראשונה הוא בעט לפלאפל ג'ינה, בפעם השנייה הוא מסר עומק ליואל משה סלומון, בפעם השלישית זה נכנס.
אין הרבה שחקנים שתמיד עולים רעבים למגרש. אבוקסיס היה כזה ותמיד שנאו אותו על כך, הוא רק רצה לנצח. ערן זהבי רואה רק רשת ולא משנה מי היריבה או איזה מדים הוא לובש, וגם רועי גורדנה נמצא באזור. מבלי להשוות ליכולת, לגורדנה יש עוד דרך ארוכה לעשות והוא עדיין פרי בוסר. הוא פזיז לעתים, מעט מלוכלך וילדותי, אבל הוא חרוץ, חוצפן, בעל ראיית משחק טובה והוא מסתובב על המקום, הכי הטוב בליגה. יותר מכך – הוא נורא רוצה. הוא לא בורח, הוא מבקש את הכדור ומעז. אם סוס הפרא יידע לנתב את הלהביור בפנים ויתעל את האנרגיה לכדורגל מושכל, אם יקצר מעט את המושכות ורק יוסיף קורטוב של קלאסה א-לא גילי-ורמוט סופר-גלו, הוא יהיה אחד השחקנים המסוכנים בארץ.
3. בשבת פגש דריו פרננדס את האקסית, בית"ר ירושלים. אפשר להגיד על הקבוצה מעיר הבירה הכול, אבל כשהיא נכנסת ללב, היא כבר מקעקעת את עצמה שם לנצח. פרננדס, שחקן זר כזכור, נדבק בחיידק הירושלמי והצהיר שבית"ר תמיד תהיה הבית שלו. הוא הודח מהקבוצה בבושת פנים אחרי סכסוך עם אלי כהן. הוא רב עם האוהדים לאחר שעמד על שלו ותמך בארקדי גאידמק כשהאחרון הביא את זאור סדאייב וג'בראיל קדאייב. במשחק עצמו, פרננדס לא היה מרוכז, וגם בהפועל חיפה הודו כי ניכר עליו שהתרגש.
מי היה מאמין שאחרי 10 המכות שחטף, הקשר הזה עדיין יתרגש לפגוש את אלה שפצעו אותו. הוא ספג שריקות בוז וקללות בטקס שנערך לכבודו, ועדיין, סביר להניח שאם תשאלו אותו, הוא היה אומר שהוא רוצה הביתה – לבית"ר. הוא לא מבריק, לא כדורגלן מחונן, לא האיש שיציל את המולדת, אבל הוא העריך את המקום שלו יותר מרוב שחקני הבית שצמחו שם לאחרונה וברחו לאירופה כשהספינה שקעה. זו בדיוק הנקודה בה בית"ר צריכה להתרכז: לשים בשורותיה אנשים שאוהבים את המועדון בכל ליבם, כאלה שיחזרו ככלב מוכה ושוטה לבית המטבחיים והכי חשוב – לשמור עליהם.
פרננדס הוא משל לבית"ר בשנה וחצי האחרונות. הוא השקה את העציץ הזה בכל יום והאחרון ירק עליו. כך המועדון עשה לאוהדיו ולכל הכדורגל הישראלי. חיים רביבו אמר השבוע: "פתחנו דף חדש עם האוהדים", השאלה היא איזה אוהדים? לה פמיליה, או החלק הגדול והשפוי? אם בית"ר רוצה לצאת מהמערבולת הנוראית אליה נכנסה היא חייבת לעשות הכול כדי לחזור אל המקום בו אמורה להתחיל כל מערכת יחסים: אהבה.
