אפשר לדבר על כך שיוסי בניון הפך להיות להיות שחקן הרכב של קווינס פארק ריינג'רס (מקום שלישי בליגה השנייה באנגליה) בתוך פחות מחודש, למרות שחזר למגרשים אחרי שבעה חודשים בלי דשא; אפשר לדבר על כך ששותף למשך 68 דקות ב-1:3 על איפסוויץ' ועל כך שהוא התחיל את המהלך במרכז המגרש שהוביל לשער השני (או כמו שאנחנו, הישראלים הפרובינציאלים אוהבים לומר: היה מעורב באחד השערים).
אבל למען האמת, צריך לדבר על הדקה ה-33 של המשחק: קרן לק.פ.ר, ויוסי מחפש שטח פנוי. הכדור מורם לרחבה ובמקום שייווצר מצב מסוכן מול השער הוא נהדף ושחקני איפסוויץ' דוהרים למתפרצת קטלנית. בתוך שניות, מהצד האחד של המגרש אל הצד האחר, שני שחקני איפסוויץ' מוצאים את עצמם במצב הבקעה מול שני שחקני הגנה של ק.פ.ר, שניים על שניים קלאסי.
משום מקום הגיע זה שלא זוכר איך נראה מגרש, אותו אחד שאין סיכוי כביכול שיוחזר לעוד קמפיין אצל גוטמן, זה שכאן בישראל קברנו לו את הקריירה. אותו יוסי בניון צץ משום-מקום בספרינט, בדהרה של ריצת 100 מטר שבסופה הוא זה שמנע בגופו שער ליריבה.
בכל הסיפור הזה, הריצה עצמה היא החלק המעניין. אם ננתח אותה - ולא מבחינת הטכניקה כי אם מהפן המנטאלי דווקא - הרי שבניון חזר רעב לכדורגל. הכדורגל הוא אהבה אצלו. לא כסף ולא תהילה - אלא המשחק. נקודה. הוא ממש לא צריך את אותם כסף ותהילה, אלא רק רוצה לעלות על הדשא ולשחק במה שהוא הכי אוהב. כמו ילד שעולה בפעם הראשונה לקבוצת הבוגרים.
בניון לא מתריס כלפי איש, אבל כשערן זהבי - השחקן הטוב בישראל לדעת כולם - לא מחזיק חצי עונה באיטליה וכשאף ליגיונר לא רושם הצלחה עקבית ואמיתית בליגות הבכירות, הוא ראוי להערכה גדולה הרבה יותר. כן, גם מאלו שגיחכו כאשר הוא התאמן חצי שנה בים, או עם מכבי חיפה ובני יהודה.
כשאיתי ששכטר, גילי ורמוט ומאור בוזגלו מקפלים זנב וחוזרים לשמש הישראלית, יש חוצפה מביכה ב"לקבור קריירה" של שחקן שלא חזר לארץ, למרות שהמתינו לו פה עם שטיח אדום. אותו שחקן שחיכה להזדמנות, לרגע בו הוא יחזור לכדורגל האירופי - גם אם זו הליגה השניה באנגליה.
אחרי שסימן וי על יעד אחד (לחזור למגרשים) ועל יעד שני (לפתוח בהרכב), כעת גם אלי גוטמן (שלמד משהו על השפלות כלפיו בחודשיים אחרונים) צריך להפסיק את המשחק עם בניון. לכן, הוא חייב לומר בצורה ברורה שכל עוד בניון משחק כדורגל הוא חייב להיות בנבחרת, בכל תנאי. לא זימון בשביל לכבד אותו בשבירת שיא ההופעות של כל הזמנים, אלא פשוט כי צריך אותו. נקודה.