ובסוף, אחרי הכל, אתה יושב לבד בסלון. האישה כבר ישנה. ואתה מרגיש שלא נותר כלום בגוף שלך. אתה סחוט, הבגדים מריחים כמו הצרות שלך, אחרי שהן ישבו ליד מדורה. ויש "בזזזזז" מעצבן באוזניים שנשאר מהיציע. אתה גמור. יותר גרוע מגמור. אתה מרוקן לחלוטין. המוח שלך כבר לא מסוגל להפריש את החומרים מהם עשויים עצב או אושר. אתה מחכה לשידור החוזר של חדשות הספורט. ואחר כך ליציע, ואז לאינטרנט ולתקציר. ולתגובות. וזו הפעם היחידה שאתה באמת קורא טוקבקים.
אלה לא היו 93 דקות. אפילו לא 5580 שניות. הדרבי הזה נמדד בעשרות אלפי פריימים. וכל פריים נמשך איזה 3 דקות. זה היה משחק שנמשך בתודעה לפחות 421 דקות. וזה בקמצנות. עברת שם את הכל. עצבים, שמחה, עצבים, עצב, עצבים, כעס, עצבים, עייפות, עצבים, התרגשות ועוד עצבים. ובשלב מסוים, אתה כבר לא מסוגל להסתכל על מה שקורה במגרש. והלחץ. הלחץ יותר גרוע מהכל.
ואתה יושב ביציע ואתה לא מסוגל להסתכל על הקרנות שלהם. ורק מבטיח הבטחות טיפשיות לעצמך. לאלוהים. לבודהה, למישהו. לאיזו רוח חשובה שנמצאת למעלה ורק בראש שלך, כל מה שמעניין את הרוח הזו עכשיו זה בלומפילד. לא הרעב, לא העוני, לא חצי האי קרים או המטוס המלזי הנעלם. וזה לא משנה באמת את מי אתה אוהד. מה שהלך שם – זה היה ביקור בגן עדן ובגיהנום בו זמנית. טיזר לחיים אחרי המוות.
ולא פלא שהרגשת את המוות. זהבי הרג אותך ודמארי הרג אותך ואז דמארי שוב הרג אותך ובסוף זהבי שוב הרג אותך. וכמה יריות יכולות להיות במשחק כדורגל. ואולי בשביל זה יש את הכדורגל הישראלי. בשביל ליצור לנו את כל הסלט הזה ולהפריש סרוטונין מהמוח, כמו שכנראה רק תרופות וחומרים כימיים מסוגלים לעשות.
הפער בין מכבי להפועל הוא גדול, אבל זה לא משנה בדו קרב כזה. והמאמן של מכבי חלש, וההגנה של הפועל חלשה. אבל את אף אחד זה לא מעניין בסוף. וברגע אחד, משחק הכדורגל משתנה לגמרי. וזה לא קורה הרבה פעמים שמשחק מתהפך לגמרי ברגע אחד. ועוד ברגע של שבדי. שהוא בכלל לא שבדי. אלא חמום מוח סרבי. אתם מכירים אדם שבדי שקוראים לו ראדה סטניסלב פריצה? זה נראה לכם שבדי?
ואתה רוצה שחכמון ישרוק כבר לסיום, ואז אתה לא רוצה שחכמון ישרוק לסיום, ואז אתה שוב רוצה שחכמון ישרוק לסיום, ואז אתה שוב לא רוצה. כן רוצה, לא רוצה, אתה כבר לא באמת יודע. אתה רק יודע שחכמון מעצבן אותך.
וזה לא משנה את מי אתה אוהד במשחק הזה. (טוב, זה משנה). ועדיין, אחרי הדבר הזה, אתה רוצה לפרוש. אתה לא רוצה את זה יותר. את העצבים. את הלחץ. אתה רוצה לפרוש בשיא האושר, או לנטוש את הבאסה הזו לעולמים. אתה לא רוצה יותר להרגיש את הזעזוע הזה שהלב שלך בכלל אמור להרגיש רק בעוד עשרים שנה של אלפי סיגריות וג'אנק פוד.
ומי אמר שרק שחקנים יכולים לפרוש. למה אנחנו לא יכולים גם לפרוש. לעזוב את זה. לראות רק את ברצלונה, ארסנל, ריאל מדריד ודורטמונד ואת החומר הטוב באמת. למה אנחנו בכלל צריכים את זה? ואז, אתה שוב נזכר ברגעי הטירוף האלה.
ואז... אבי לוזון, אלוהי הפלייאוף העליון ושטרן חלובה, או אלוהים יודע מי, תוקעים לך עוד אחד כזה ממש פה. ממש בקרוב. ואתה יודע שאתה תצטרך לראות את זה. ואין לך ברירה, בייחוד אחרי הדבר ההזוי הזה. אז בבקשה, עזבו אותנו לכמה ימים, תנו לנו כמה רגעים לבד, תנו לנו להירגע. תנו לנו להסדיר את הנשימה. תנו לנו קצת חופש. בבקשה. עד העונג הבא.
