רבים מאוהדי מכבי חיפה מדברים על קריית אליעזר כ"בית השני" שלהם. זה שנוסף או משני לבית בו הם גרים. במקרה שלי, כמו במקרים רבים אחרים, זה לא ממש נכון: בית ילדותי כבר מזמן הפך לזיכרון דהוי, גם את ביתי השני עזבתי זה מכבר. הבית הנוכחי? לא שלי, ואלוהים יודע מתי אוכל להרשות לעצמי אחד כזה.
בכל השנים האלו, כולן, עד לעצם כתיבת שורות אלו, ישנו מקום אחד שלא השתנה הסטטוס שלו, קבוע אחד בעולם שלא מפסיק להשתנות ולהתחדש. קריית אליעזר הוא לא הבית השני שלי - הוא הבית היחיד שאי פעם היה לי באמת. הלב הפועם של חיפה, מרושת בוורידי סמטאות אפרפרות, משקיף לבהאים ומוקף בירוק. גם הטבע יודע מה הצד הנכון בעיר.
המקום שאליו אתה מגיע, עובר את המישוש המסורתי של אנשי הביטחון המנומנמים ומתייצב בבלטה שלך, ולא משנה אם המשחק הבא הוא מול ברצלונה או מול בני לוד, לא משנה אם ג׳ובאני ופראליה עושים את החימום בירוק או דווקא פילאבסקי ורן אבוקרט - עמוק בלב אתה יודע ואומר לעצמך: "כאן, בסלון שלנו, אף אחד לא יכול עלינו".
שלא תבינו לא נכון. לצד הרומנטיקה, ברור לי לגמרי שמכבי חיפה צריכה לעבור לאצטדיון חדש. אין אפס, קרית אליעזר הוא אצטדיון ישיש ומיושן. היציעים מתפרקים, המזנונים זוועה קולינרית ואסתטית, יציע האורחים, הגרוע בליגה שלנו ללא תחרות, זהה באיכות ובחוויית הצפייה שלו לעמידה עם משקפת על המצפה בסטלה מאריס. אם אדריכל מוציא תכנית לדבר כזה בימינו, הוא מקבל עונש של שמונים מלקות בכיכר עיר.
הבית החדש המיועד, ראוי גם ראוי הוא. מפואר, עומד בכל התקנים, תאי צפייה, מועדוני יוקרה, בתי לורדים, יציעי זהב, כסף ושאר מתכות, מזנונים שופרא ומוזיאון שגם ההוא של יעקב טרנר, חמש דקות מבאר שבע, מחוויר לידו. הכל חדש מהניילונים. אבל דבר אחד, על כל נפלאותיו ותפארותיו, חסר לו, לסמי עופר הדנדש. היסטוריה.
היא נמצאת בכל פינה בסבא אליעזר, יושבת על כל חיבור ברזל חלוד, שעונה על כל פיסת דשא, מונחת בנחת על כל כיסא. המסורת הירוקה, הצלחות, כישלונות, רגעי חסד מדהימים ורגעי שפל קשים. הכל פה. ההיסטוריה שלו ושלנו. פה בדיוק ישבתי כשראיתי את אלון מזרחי משחיל לברנאר לאמה את השלישי, שם עמדתי המום לגמרי בזמן נס אקטובה, שם עף כדור לראש של ההליקופטר סלקטר ונתן לנו את הראשונה ההיא, המתוקה, לפני 30 שנים בדיוק.
ובנקודה ההיא על הדשא, רובן פירפר שלושה צהובים לפני ששלח טיל שיוט לרשת של אובארוב וחץ אהבת אמת ללבבות כולנו. לא רק טוב היה לנו. היו גם רגעים קשים. מביכים, משפילים. ברגעים הקשים אני אפילו לא רוצה להיזכר ולדון. אין קשה מלקבל סטירה כשאתה בסלון ביתך-מבצרך.
על כל תפארותיו, האצטדיון החדש מחזיק כרגע באפס רגעים. טובים או רעים. מקדש זהב נוצץ בלב עמק הסיליקון החיפאי שלא מעורר בלבי אף רגש חיבה. אולי ישמש כאבן פינה לבנייתה מחדש של האימפריה אחרי כמה שנים באפילה, אולי יפנה לנו עורף, הסנוב, עם פלטות הזהב שלו, ויאכיל אותנו חצץ כישלונות במשך כמה שנים. הכל פתוח. דבר אחד ברור - את הכינוי בית הוא עוד רחוק מאוד מלהרוויח.
"יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם..."
אז אני יושב וחושב עליך, ובוכה. חושב על הרגע בו הדחפורים יכלו אותך, וסבא אליעזר יחדל מלהיות.
קשה עליי הפרידה, בעיקר מכיוון שאני מבין בדיוק ממה אנחנו בקהל הירוק נפרדים היום. הפרידה הזו גדולה מפרידה מגוש בטון, הפרידה הזו היא פרידה מכל מה שגרם לי להתאהב בכדורגל. הלכלוך והבלגאן, צלקות וקמטי השנים וקרבות העבר המפוארים על האספלט, העתיקות הזו שמשדרת אופי וניסיון. הפרידה הזו היא פרידה מהכדורגל הישראלי שלי, זה שלמדתי להכיר ולאהוב.
אני וחבריי, כנראה גם ילדיי, נעבור למקום חדש יותר, טוב יותר, נעבור אל העתיד ההכרחי. ונשאיר מאחורינו את העבר, אותך. תהיה לי רק זיכרון. יש אבנים עם לב אדם. יש היכלות אבן, ויהיו הפשוטים והכעורים ביותר למראה, כמו הסבא הקשיש, שמעצימים אותך ואת הקבוצה שלך, בין כתליהם נחים ניסים המחכים לשעת כושר ולהתעוררות.
אז רק עוד דבר אחד, ברשותך, ענק בטון כעור ויפהפה שלי, לפני שניפרד לעד. עד כמה שרק אפשר לומר זאת על חפץ דומם, על מקום ולא על איש, אומר זאת לך עכשיו: סבא אליעזר, אני אוהב אותך. תודה. על הכל. כבר מתגעגע.
