הרימו את הראש (בנאדו ומכבי חיפה לוהטים)
אחרי שעונה שהייתה אמורה להיות חלומית, תחת הבן החוזר ראובן עטר, התדרדרה עד למתחת לקו האדום, ינעקל'ה נפרד מהתלתלים ונתן את המושכות לאריק בנאדו. רעידת האדמה עשתה את שלה, והקבוצה מהכרמל נכנסה לכושר. ניצחון רדף ניצחון. בית"ר ירושלים, מכבי תל אביב, הפועל תל אביב – כל יריבה חוטפת. 18 מחזורים עברו מאז מינויו של בנאדו, ומכבי חיפה עם קצב צבירת נקודות נדיר של 45 מ-54 אפשריות, 83 אחוזי הצלחה (!), התמקמות יציבה במקום השני בטבלה וכרטיס לחצי גמר גביע המדינה.
מפתיחת עונה מזוויעה, חיפה עשתה את הבלתי ייאמן ונמצאת צעד אחד לפני סיום שרק לפני כמה חודשים גם האופטימים שביציע ג' לא חלמו עליו. מספיקה מעידה קטנה של חבורת אוסקר גרסיה הצהובה, ובקרית אליעזר יתחילו להתלחשש על פנטזיות לדאבל ראשון מאז עונת 1990/91.
קינג דיוויד (מכבי תל אביב בדרך להצלבה)
רק לפני חודש וחצי, אחרי חמישה הפסדים משבעה משחקים, בהם שלושה הפסדים בית, ולא מעט יכולת רעה, כמעט כולם הספידו את מכבי וכבר תכננו לה את העונה הבאה. כולם, חוץ מדיוויד בלאט. אבל גם את סירובו של בלאט להרים ידיים היו שפטרו ב"הוא רק מנסה לדרבן את הקבוצה שלו, אבל אין באמת סיכוי".
שבוע אחר כך היו 31 נקודות הפרש על סיינה בהיכל נוקיה. ניצחונות החוץ על ויטוריה ופנרבחצ'ה/אולקר שבאו מיד אח"כ הפיחו תקווה בקרב האוהדים. ואז גם חימקי מוסקבה הפסידה בהיכל. אפשרי? אין מצב. הרי שבוע הבא אולימפיאקוס. אלופת אירופה. באתונה. סליחה, פיראוס. קרב ישיר על המקום בהצל.... איזו שלשה!
רק בגלל הרוח (לי קורזיץ אלופת עולם בפעם השלישית ברציפות)
אולימפיאדת לונדון בקיץ האחרון הגיעה בדיוק בזמן מבחינתה של לי קורזיץ. אחרי שנתיים רצופות של זכייה באליפות העולם, המטרה הייתה ברורה: מדליה. במקצה הגמר, אחרי שלאורך כל התחרות הייתה חזק בתמונת הפודיום, הכל הלך לה הפוך והישראלית חזרה מלונדון בידיים ריקות. שבועיים אחר כך חשפה קורזיץ שהיא מתמודדת עם מחלת דם קשה, שהקשתה עליה גם בימי התחרות.
רגעים כאלה, של נגיעה בשיא וסיום טרגי במפח נפש, יכולים לגמור לאנשים את הקריירה. ודאי לספורטאים. בטח ובטח לכאלה במקצועות אינדיבידואליים, עם מינימום תמיכה. קורזיץ, על רקע התסכול באולימפיאדה, פציעות העבר וההתמודדות עם המחלה, יכולה הייתה לומר שנמאס לה ולהיעלם. וזה היה בסדר. אבל בלי יש משהו אחר. וכך, בתחילת החודש זכתה באליפות העולם השלישית ברציפות שלה, והרביעית בסך הכל. אז אמנם קורזיץ כבר לא ילדה (28), אבל תהיו בטוחים שמבחינתה, ריו היא לא רק יעד תיירותי.
המחבט מספר 1 (רפאל נדאל בקאמבק מושלם)
רפאל נדאל הוא אחד הטניסאים הגדולים בהיסטורית המשחק. זאת עובדה. בדיוק בגלל זה ההדחה הסנסציונית שלו כבר בשלב השני של טורניר ווימבלדון בשנה שעברה היממה את כולם. והמזל הרע של נדאל ממש לא נגמר שם, הפציעה החמורה בברך השביתה אותו גם מהמשחקים האולימפיים. וגם מהגראנד-סלאם הבא. את 2012 הוא סיים בדירוג הנמוך ביותר שלו מאז 2010 (מקום רביעי), והתסכול רק הלך וגדל. גם השנה החדשה לא הביאה איתה בשורות חיוביות. נדאל התאושש מהפציעה המטרידה לקראת אליפות אוסטרליה, אך הפעם מחלה השביתה את הספרדי מכל פעילות.
הקאמבק נדחה, וזה כנראה היה שווה את זה.
נדאל חזר למגרשים בפברואר האחרון, ומאז הספיק להשתתף בארבעה טורנירים. בראשון, אליפות צ'ילה הפתוחה, הוא הפסיד בגמר. ומאז הספרדי לא עוצר. שלוש זכיות, בשלוש התחרויות האחרונות, כולל באינדיאן ווילס היוקרתי והאיכותי לפני שבועיים (בו ניצח את רוג'ר פדרר ברבע הגמר). אמת שהתזמון לא יכול להיות טוב יותר, כשבמאי הקרוב ייערך הגראנד-סלאם האהוב עליו – הרולאן גארוס, בו זכה בשבע משמונה השנים האחרונות. זכייה נוספת השנה תאפשר לספרדי להצהיר בגאון שהוא חזר, ובגדול. חודש אחר כך הוא יוכל לסגור מעגל מושלם עם המקום בו החלה הנפילה, אי-שם בלונדון. תושבי הממלכה, היכונו.
תל אביב אדומה (הפועל חוזרת מליגה ב' - לניצחון בדרבי)
25.7.2007. הדחפור הראשון עולה על חורבות אולם אוסישקין, ומותו של מועדון הכדורסל הפועל תל אביב מוחשי מתמיד. אוהדי המועדון הוותיק, לו חמש אליפויות וארבעה גביעי מדינה, סירבו לומר נואש. חודש לפני כן, ב-25 ביוני, החלה עמותת האוהדים של הקבוצה את פעילותה במחוז דן של ליגה ב', תחת השם הנצחי 'הפועל אוסישקין'. שנתיים חלפו, ובשל פירוקה הרשמי של הפועל תל אביב הועברו הזכויות על שם המועדון, ותאריו לאורך השנים, לקבוצת האוהדים הצנועה. עמותת הפועל אוסישקין תל אביב קמה לתחייה. מועדון הפועל תל אביב חזר מהמתים.
3.3.2013. כמעט שש שנים אחרי הדבר הכי קרוב לחורבן הבית, אירחה הפועל תל אביב החדשה את מכבי הגדולה – ונתנה לה בראש. הלהט והתשוקה, שחידדו את כישוריהם כל השנים בליגות הנמוכות והנידחות בישראל, התפרצו בערב אחד של שיכרון חושים אדום. המועדון שפורק חזר לקדמת הבמה של הכדורסל המקומי בעיקר בזכות האהבה העצומה לסמל. ההתעקשות של אוהדים לשמור את המועדון בחיים הוכיחה שעוד יש מקום לרומנטיקה בספורט הישראלי. גם בליגה הזויה כמו ליגת ווינר סל.
ואחד לשנה הבאה (זה הזמן לקאמבק של שחר פאר)
בינואר 2008, כששחר פאר הייתה בת 21, היא דורגה במקום ה-11 בדירוג העולמי. שנתיים אחר כך, היא סיימה את הסבב במקום ה-13 המכובד. לאט לאט, ובעבודה קשה, הפכה הטניסאית הצעירה לחברה של קבע בצמרת טניס הנשים העולמי. עם ישראל התאחד סביב מסכי הטלוויזיה, ההד התקשורתי העלה אותה לשיא הפופולריות. ואז הגיעה הנפילה. ההדחות המוקדמות בטורנירי גראנד סלאם, הכישלונות בתחרויות קטנות יותר, התסכול שבחוסר ההצלחה למנף את הכישרון, ההידרדרות בדירוג העולמי – והפליטה אל מחוץ למאייה הראשונה בעולם. צניחה חופשית.
למרות הכל, שחר פאר היא עדיין מהספורטאים המוכשרים שגדלו כאן. לפעמים נשכח שפאר בסך הכל בת 26, והעתיד עוד לפניה. עונת הסבב החדשה רק החלה, ונראה שדווקא השנה – אחרי שיצאה מההמולה התקשורתית וחובת ההוכחה הוסרה מעליה – יכולה שחר לעשות את הקאמבק הגדול, ולמצות את הפוטנציאל האדיר שטמון בה. ואם זה נראה לכם מוזר, כנראה שלא הפנמתם את המסר ממה שהרגע קראתם.
