מלחמת יום הכיפורים גבתה את חייהם של מעל 2,000 חיילי צה"ל שנפלו בעת מילוי תפקידם. אחד מאותם חללים, היה משה טפר, אביו של מנכ"ל איגוד השופטים, יריב טפר.
יריב, שהיה אז בן שנתיים וחצי, לא זוכר כלום מאותה תקופה. לא שהגיעו נציגי הצבא לביתו להודיע לאימו אסתר על האסון הנורא, לא את קולו של אביו, לא תמונה. כלום. אבל מי שהכיר את משה ורואה היום את בנו היחיד, מבין עד כמה השניים היו דומים גם מבחינה חיצונית אבל בעיקר באופי.
41 שנים עברו מאז, ולמרות שלא הכיר את אביו, יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא הזמן עבורו להתייחד בכל שנה עם אבא שהלך לעולמו בגיל 31 והשאיר תינוק קטן בעולם הגדול.
"כותבים עליו שהוא היה אדם סקרן, מציאותי, מחפש פיתרונות יצירתיים, נמרץ, לא גאוותן, צנוע ושמח בחלקו וציני לעיתים. בדיוק כמו יריב. התפוח במקרה הזה נפל קרוב מאוד לעץ", אומרים מי שמכירים את האב והבן.
משה שנולד ב-1942, למד בבית הספר היסודי בבני ברק כשלאחר מכן המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון חקלאי במקווה ישראל ובבית הספר התיכון בקיבוץ אשדות יעקב. הוא אהב מאוד ספרים בעיקר על תולדות הארץ אבל יותר מכל אהב את משחק הכדורסל. הוא נמנה עם חברי נבחרת הכדורסל של אשדות-אפיקים וארגן בעמק הירדן קבוצות כדורסל לילדים. בהמשך עבר לגור בחולון והיה חבר הנהלת האיגוד הארצי של שחקני הכדורסל.
משה גוייס לצה"ל באוגוסט 1960 והוצב לחיל הרפואה. לאחר הטירונות שובץ לגולני והשתלם בקורס חובשים קרביים. שנה אחר כך השתתף בפשיטה לנוקייב שברמת הגולן ובפעולות נוספות, חלקן סודיות, מעבר לגבול. בתעודת השחרור שלו צויין: "מילא את תפקידו לשביעות רצון מפקדיו. מדובר בחייל טוב, אחראי ואהוב".
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוא גויס ועם יחידתו נשלח לחזית בסיני שם השתתף בקרבות הבלימה והפריצה במסגרת פלוגת רפואה באוגדתו של האלוף אריק שרון ז"ל. ב-18 באוקטובר, כשיחידתו התקדמה בציר 'עכביש' המוליך מטסה לצפון האגם המר, נלכדה היחידה באש אויב. פגז פגע ישירות במשה והוא נהרג במקום. במכתב התנחומים שנשלח לבית משפחת טפר כתב מפקדו את הדברים הבאים: "תמיד נזכור את משה כחובש מסור, אשר ניצל את כישרונו ותושייתו בעת הגיש טיפול רפואי לנפגעים במלחמה, עד ליום שנפל בקרב בגבורה".
"כשישבנו שבעה, סבא שלי תמיד סיפר ששאלתי איפה אבא אבל אחרי כמה זמן הפסקתי לשאול. יום הכיפורים מחבר אותי לחוויה האישית ולחוויה של אלה שדומים לי. גדלתי לסבא וסבתא שבחיים לא ראיתי אותם מחייכים. אני לא זוכר יום אחד שהם היו בו שמחים, תמיד עצובים תמיד בוכים. אמי, אסתר הפכה להיות אלמנה כבר בגיל 20 וכל הסביבה עטפה אותה וניסתה לעזור ולהעמיד אותה במקום", מספר טפר בכאב ומוסיף: "העמידה האיתנה של אמא שלי וכוח הרצון שלה להמשיך הלאה עם ילד קטן וההתמודדות עם הקושי עזרה לי לגדול נכון. סיבות טראגיות גורמות לך לגדול אחרת אבל למזלי אמא שלי עשתה הכל נכון".
לפני 13 שנה, יריב הלך יחד לפעילות שארגן משרד הביטחון, בו נאספו כמה יתומי צה"ל כדי לראות היכן הם היום, ואיך התמודדו עם הטרגדיה. "אני זוכר שישבתי במעגל ונקרע לי הלב. היו אנשים שלא חזרו למסלול. בחור גאון שלא מסוגל לעבוד, אנשים שלא מצליחים לפתח קשר זוגי או לא מוצאים עבודה קבועה וכו'. לכן העוצמה של אמא שלי עזרה לי לעבור את הטרגדיה האישית שלי".
היום כשהוא אב לילדים שאחד מהם ספורטאי, הוא מבין שוב עד כמה דמות אב הייתה חסרה לו, "אבא שלי, שלא הכרתי, היה פריק של ספורט. הוא לא היה מספיק כישרוני כשחקן ועבר לתחום הניהולי וזה מדהים שמבלי להכיר האחד את השני באיזושהי צורה הגענו לאותו מקום", מספר יריב על קווי הדמיון: "לי לא היה מי שירוץ איתי למגרשים ויתמוך בי. היום כאבא לבן שמשחק כדורגל אני מבין כמה זה חשוב ועד כמה חבל שלי לא היה את זה".
