הוא לא מפסיק להבקיע, מפרק כל רשת שהוא רואה מולו, והופך ל "אנפילד לג'נד" של יושבי הקופ. אבל עד כמה באמת אפשר להכניס את לואיס סוארס לרשימת הגדולים מכולם?
בטוח שבעוד שנתיים, כשמישהו יכתוב על ענקי החלוצים של ליברפול, סוארס ייתן קרב אדיר לראש, דלגליש ופאולר - אבל הדירוג הנוכחי יעשה בלעדיו - כי אין לנו עדיין את מימד הזמן והפרספקטיבה לראות את כוחו האמיתי מול ההיסטוריה של האחרים. כמה תארים הוא יביא, מספר השנים שישחק במועדון וההשפעה שלו עליו וכמובן: האם קצב השערים המטורף שלו יימשך?
קודם כל, אלו הם השמות שנותרו בחוץ. לצערנו אי אפשר באמת להעריך חלוץ כמו דיק פורשאו למשל שערך את הבכורה ב-1919 וכבש ב-288 הופעות 124 שערים או את ג'ק באלמר, שברשימת 101 הגדולים של הקופ מוזכר כאחד מהגדולים, שערך את הבכורה ב-1935 וכבש ב-311 משחקים 111 שערים עם מלכות שערים ב-1946 ותואר אליפות.
בילי לידל הוא אגדה מקומית, אבל לא ראינו אותם מעולם. קשה להתחבר רגשית (ובטקסט הזה הרגש הוא קצת לפני הרציונל) לשחקנים אלו וסתם להכניס אותם לרשימה בשביל ההתנשאות הרגעית לא באמת יחבר אותנו לטקסט. גם רו'גר האנט שייך להיכל התהילה אבל מפה קשה לשפוט זאת. אז סליחה מהאגדות של תקופת רכבות הקיטור ומכרות הפחם של צפון אנגליה.
איאן סנט ג'ון הוא הסמל של תחילת עידן ביל שאנקלי וההשתלטות האדומה על הליגה האנגלית, אבל נשאר בחוץ. ראינו תמונות שלו "באלברט" באנפילד רואד, חשיבותו להיסטוריה של ליברפול עצומה אבל שוב, קשה להזדהות כי אין חוויות ממשיות, תיאוריות או ויזואליות.
נתקדם. את ג'ון טושאק, אחד השמות הגדולים, כן אותו מאמן שהגיע עם חזאר לנקראן וחטף מבנאדו שמיניה מכירים כאגדה אמיתית בקופ. השילוב שלו עם קווין קיגאן בתחילת העידן האירופי של ליברפול היה קטלני. הצמד הזה הביא שתי אליפויות, שני גביעי אופ"א וגביע אנגלי. רק שהחלוץ הוולשי היה אפרפר מול המגה כוכב קיגאן. מייקל אואן היה יכול להיכנס לרשימה בקלות אבל מי שלבש את החולצה של יונייטד אוטומטית מורחק מהדירוג. פיטר בירדסלי וג'ון בארנס היו על סף כניסה לחמישייה אבל רק אחד מחברי הטריו הקטלני של האליפות ב-1987/8, שנחשבת לאחת המרתקות של הקבוצה נכנס, וזהו ג'ון אולדריג'.
מקום חמישי: קווין קיגאן - בכורה ב-1971. אחד מהסמלים הגדולים עם 323 הופעות בליברפול ו-100 שערים בדיוק. קיגאן הוא הסמל לתחילת עידן האייקונים באנפילד. הכוכב האנגלי שהגיע מהסיינטס, כבש וכבש ולא הפסיק לכבוש, אך יותר מכל הצמד שלו בגמר הגביע ב- 1974 היה מהמרגשים בקריירה, מה שהיה בדיעבד משחקו האחרון של ביל שאנקלי כמנג'ר ומיד לאחריו פרש פתאומי.
קיגאן תמיד יהיה שייך לאותו ערב אדיר ברומא ב-1977, עם אותו ניצחון על גלדבאך בגמר האלופות. חלוץ רחבה נדיר וגם מאלו שידעו לבשל ולנצל היטב את החלוץ שלידו (טושאק). עזב אחרי שלוש שנים באחת ההעברות היקרות לאותה תקופה להמבורג והפך לאליל גם בבונדס ליגה.
מקום רביעי: ג'ון אולדריג' - 104 הופעות, 63 שערים וזיכרון תמידי כקודקוד של אחת מההתקפות המדהימות של ליברפול בעונת 1987/8, העונה הגדולה ביותר אולי של התקפת ליברפול עם אליפות מדהימה. הגיע מאוקספורד, ונכנס לנעליים הכי מטורפות שיש – אלו של איאן ראש שעבר ליובנטוס וביחד עם השפם והדמיון המטורף לראשי, ההשוואות הלכו עימו בכל התקופה שלו בליברפול.
דלגליש היה המאמן/שחקן שהביא אותו ואולדריג' דפק כרטיס כל שבוע. 26 שערים בעונה הראשונה ו-29 משחקים רצופים ללא הפסד. עונת 88/9 הייתה קשה לו עם החזרה של ראש מאיטליה והתחרות ביניהם על ההרכב לא הייתה פשוטה ופעמים רבות שיחקו השניים ביחד למרות העמדה הזהה שלהם. למרות זאת, זה נגמר עם 22 שערים ושמונה שערי גביע. בעונה לאחר מכן התפוקה ירדה והישבן שלו פגש יותר פעמים את הספסל אבל מה שזוכר כל אוהד ליברפול זה את אולדריג' - שלא היה מקומי - הולך לכל הלוויה של 96 הרוגי הילסבורו. לאחר מכן עבר לסוסיאדד, ואחרי הפרישה חזר הביתה. כיום הוא גר בעיר ומשמש כפרשן של ליברפול בערוץ הקבוצה ובתקשורת האנגלית.
מקום 3: רובי פאולר - הוא לא חבר בהיכל התהילה האדום וסימל בעיני רבים את הבינוניות של שנות ה-90 - קבוצה שהכינוי של כוכביה היה "הספייס בויס". פאולר הגיע למועדון ששקע לאחר טראומת הילסבורו, אבל עד שעזב לראשונה ב-2001 הוא כבש ב-236 הופעות 120 שערים (יותר מ-0.5 שערים למשחק). פאולר היה ליברפול, והשתקפות העיר הייתה דרך דמותו של החלוץ. פרחח מקומי עם כישרון נדיר, טראבל מייקר לא קטן, אבל אחד שלא שכח מהיכן הגיע ומה הדרך אותה עבר. מי שחנך אותו היה החוט המקשר אולי בכל ההיסטוריה של המועדון - איאן ראש כמובן.
בין 1995 ל-1997 הוא כבש לפחות 30 שערים בכל עונה, כולל שלושער מטורף מול ארסנל בגמר גביע הליגה (התואר הראשון שלו). הפנדל שכבש בדרבי מול אברטון ורץ להסניף את קו האורך של המגרש בתגובה לפרסומים על כך שהוא משתמש בקוקאין. הקנס שספג כשהוריד חולצה לאחר שער כשהוא מזדהה עם שביתת עובדי הנמל בליברפול וההשפלה שגרם לגרהאם לה סו מצ'לסי כשתפס בו מול אשתו וילדיו שהיו ביציע וחטף עוד השעיה. כל אלו תמונות בלתי נשכחות מקריירה ארוכה ומוצלחת.
פאולר הביא את מה שאוהדי יונייטד קוראים לו "טרבל של עניים" עם גביע אופ"א, גביע הליגה והגביע האנגלי בעונת 2000/01 ועזב שנה לאחר מכן. בינואר 2006 חזר לעונה וכבש 8 שערים, אבל התקבל כבן האהוב השב למשפחה. פאולר תמיד יהיה הגיבור המקומי של הקופ.
מקום שני: קני דלגליש - 16 תארים למלך הבלתי מעורער. דלגליש החל דרכו כחלוץ קלאסי, כשהובא ב-1977 על ידי פייזלי להחליף את קיגאן וכבר בעונה הראשונה שבר את שיא ההבקעות בעונת בכורה עם 31 שערים. שיחק 515 משחקים וכבש 172 שערים. לקח 3 גביעי אירופה וכמובן כבש ב- 1978 את השער מול ברוז' בגמר האלופות בוומבלי. דלגליש הפך את ליברפול למועדון על באירופה, לקבוצה שלראות אותה אולי משתווה בימינו, ברמת ההנאה והדומיננטיות לזו של ברצלונה. כשאיאן ראש חתם ב-1980 הוא שינה את סגנון משחקו והפך למספר 10 קלאסי, הפחית מעט את כמות הכיבושים אבל הפך למבשל הגדול של התקפת ליברפול ולאיש שהכל נע סביבו.
גם כמנג'ר/שחקן לאחר עזיבת ג'ו פייגן ההצלחה לא עזבה אותו והוא לקח דאבל מדהים ולאחר מכן עוד אליפויות וגביעים. מה ששבר את המלך היה אסון הילסבורו שקרה מול עיניו. דלגליש לא הצליח להתאושש מהאסון שרדף אותו. הוא הלך לכל הלוויה, לכל בית, ליווה את המשפחות במאבק שלהן מול ההאשמות שספגו מכל הציבור האנגלי עד שערב אחד הודיע להנהלה כי אינו יכול עוד.
מקום ראשון: איאן ראש - 15 תארים ב-15 שנים לשחקן שהפך לאגדה. הגדול מכולם. סקורר עצום, מאלו שאם במשחק השבוע בערוץ 1 בשנות ה-80 לא היית רואה שער שלו, חשבת שהטלוויזיה מקולקלת. 660 הופעות 346 גולים. ממוצע מדהים. כבר בעונה הראשונה שהגיע מצ'סטר כבש 30 שערים ב-49 הופעות. ב-1983/4 כבש 47 שערים. מספרים מטורפים (כן, ידוע שמסי ורונאלדו ניפצו אותו) באותם ימים.
ראש היה מוגבל יחסית, לא טכני, אבל ידע איפה להניח את הראש המדהים שלו, ואיך לסיים עם הרגל הנכונה תמיד בטיימינג המושלם, להרים יד ולרוץ ליציעי העמידה המוטרפים. מי שהכי שמחו על פרישתו היו אוהדי אברטון. ראש היה חולה הדרבי והוא מלך השערים בכל הזמנים במשחקים בין שתי קבוצות המרסי. ואולי הזכור מכל הוא הגמר לאחר אסון הילסבורו בו כבש צמד בהארכה והביא גביע עצוב לקבוצה.
בקיץ 1986 הגיע השוק עם הידיעה על עזיבתו ליובנטוס, ולראשונה בתולדות המועדון, אירגן הקופ מחאה נגד ההנהלה על המעבר הצפוי. המחאה לא שינתה כלום, אבל אולי הביאה נאחס על ראש כשהפרק האיטלקי הסתיים לאחר עונה בלבד וראשי חזר הביתה. ב-1989 הפך לגדול הכובשים בדרבי של ליברפול כשהביא דאבל אחרון לקבוצה ושש שנים לאחר מכן הניף את גביע הליגה שהיה התואר האחרון שלו.
