בהפסקה בין המחציות הלכתי לחדר העיתונאים לנשנש איזה גזר עם קפה דלוח. אף אחד מהקולגות שלי לא נראה מוטרד או מופתע במיוחד מתוצאת 20 הדקות הראשונות. לא מזה שהפועל ירושלים קלעה בנוקיה 53 נקודות וספגה רק 34, לא מאיך ששתי הקבוצות נראו ולא מהאדישות ששררה ביציעים בשלב הזה.
"ייגמר 15 למכבי, תהיה רגוע", אמר לי אחד השומרים של ההיכל תוך כדי ביס בעוגיה. "תבטיח לי שאם מכבי מנצחת תגיד בשידור הבא שלך שגולן מהחניון אמר שככה ייגמר". לא הזיז לו שירושלים קלעה הרבה יותר טוב ממכבי מכל הטווחים, שאיבדה שלושה כדורים פחות מהצהובים ומסרה שלושה אסיסטים יותר, ושההוא, זה שפעם היה מכביסט והיום הוא הכי אדום שיש, קלע 20 נקודות ב-19 דקות עם החטאה אחת מהשדה וארבעה אסיסטים.
בדרך חזרה למושב שלי פגשתי באיל חומסקי, ניר כספי ויובל קורן, מהאנשים שמאחורי הקלעים של ירושלים העונה, אוהדים אדומים כבר המון שנים. "המחצית השנייה מתחילה מ-0:0" אמר אחד, "קשה להאמין שיישאר ככה", חיזק אותו השני. האופטימי מבניהם סינן: "הלוואי ונראה עוד מחצית כזו".
לקהל של מכבי היה רוב מוחץ ביציעים. כ-85% צהובים מול 15% אדומים. אבל רק בצבעים. בגרונות – בדיוק הפוך. השירה של הירושלמים רק הלכה והתגברה ככול שנקפו הדקות, ככול שצהובים השתתקו, בטח ככול שאלה החלו לנטוש את ההיכל. חלקם לא רצו להיתקע בפקקים, חלקם, אני מניח, מיהרו לצפות בקלאסיקו הספרדי של הכדורגל, וחלקם, המבוגרים שבהם, פשוט לא יכלו לשאת עוד את העלבון, את התבוסה, את ההשפלה. לראות את לוח התוצאות ולא להאמין. זה הרי לא קרה העונה בנוקיה מול אף יריבה בשום מסגרת, הפרש כזה לא נרשם בהיכל בערך מאז ומעולם, ודייויד בלאט לא הפסיד לאותה קבוצה ישראלית פעמיים באותה עונה בכל אחת משש השנים בהן הוא ההד קואץ'. האדומים המשיכו בשחיטה הכשרה על הפרקט ובשורה בה ישבתי, לא רחוק מהספסל של מכבי, פתאום נשארתי לבד. אין אפילו זכר צהוב. אוי לבושה.
לשתי הקבוצות יש בהמשך השבוע משחקים סופר חשובים בזירה האירופית. ובכל זאת, רק קבוצה אחת חיה את הרגע. 40 רגעים ליתר דיוק. לא שמרה כוחות ולא פחדה מפציעות. שמה את כל הכובד שלה על דוושת הגז ולא הורידה רגל עד לשריקת הסיום. כי את המשחק הזה לא רק מכבי הפסידה אלא הפועל ירושלים ניצחה. בסטייל. באנגלית קוראים לזה סטייטמנט גיים. יכול להיות שמהערב חוקי המשחק משתנים והענף במחוזותינו מקבל גוון אחר. לא עוד הגמוניה ואליפויות וגביעים צהובים בשרשרת. יש ילד חדש בשכונה. הוא מוכשר, הוא רעב, הוא טורף, ויש לו הורים עשירים, ציפיות גבוהות ורוח גבית דוחפת.
זה מתבטא בחמישייה הכי חזקה שיש לה להציע שנשארת על המגרש עד לשתי הדקות האחרונות גם כשהניצחון כבר מזמן בכיס. סטייטמנט. כש-26 שניות לסיום, כשהלוח מראה באדום 28 הפרש, ג'וש דאנקן משתטח על הפרקט כדי להשיג עוד כדור אבוד. סטייטמנט. כשליאור, יותם ויניב לא שומרים שום סנטימינטים לאקסית ומראים למכבי את מה שהם למדו שם, שבעצם הכל ביזנס. סטייטמנט. כש-1,000 אוהדים אדומים שרים בהיכל נוקיה לקהל צהוב נוטש: "יאללה-הביתה". סטייטמנט.
והיו גם הטקטיקות של בראד גרינברג ואורן עמיאל, והחולשה של דווין סמית', והשיבוץ המוזר של ז'יז'יץ' על חשבון אינגלס בטופס המשחק למרות שבסופו של דבר שניהם לא שיחקו, ושפת הגוף של שני הספסלים ושל בלאט. מי האמין שפניני שהיה אדום יהיה מבואס דווקא במדים צהובים ושאצל המכבים אליהו, הלפרין וגרין החיוכים יימתחו מאוזן לאוזן כשהם כל כך אדומים. אני בחרתי דווקא בג'וש דאנקן שהיה ענק במשחק גם בדברים שהסטטיסטיקה לא מראה, כמו להוציא בשקט את בלו ב-5 עבירות, ושחלם עד לפני שנה על חתימה במועדון התל אביבי - אבל מבין היום שהוא בעצם כבר חי את החלום, תסתיים העונה הזו איך שלא תסתיים.
האדומים של גרינברג לא יצאו במחולות ולא הרימו זה את זה על הכתפיים בסיום הצגת הכדורסל הכי מדהימה של קבוצה ישראלית או אירופאית בהיכל נוקיה, עוד מהימים ששחקו תחת כיפת השמיים בשכונת יד אליהו התל אביבית. הם מחאו כפיים, הודו לקהל האדום וירדו לחדר ההלבשה שמחים בחלקם. הם יודעים שיש מסע לעבור, שיש את נובגורוד שרוצה להעיף אותה מהיורוקאפ, שמכבי עוד תחכה אי שם בפלייאוף, שהדרך להיות קבוצת יורוליג עוד ארוכה. אבל עכשיו הם יודעים שהם בכיוון הנכון, שהם עושים את כל הנדרש, עומדים ביעדים שהציבו ושכל מה שמפריד בינם לבין הפיכתם לאימפריה מקומית ואולי גם אירופית הם, בשתי מילים, סבלנות והתמדה. במילה אחת, זמן.
בדרך מהיציע החוצה הביט אלי אוהד ירושלמי, ואמר לי: "אנחנו רגילים שלא מפרגנים לנו. אני רק רוצה שתכתוב את מה שהרגשת וראית, זה הכל". הנה, כתבתי.
