זוכרים שבעונת הרוקי של עומרי כספי קמנו באמצע הלילה לראות משחקים בין סקרמנטו לקבוצות כמו מילווקי או מינסוטה, משחקי כדורסל חלשים שהציגו את הצד האחר, הפחות סקסי, של הליגה הטובה בעולם? ובכן, הייתה לנו סיבה טובה לעשות זאת – היכולת של כספי. הקינגס הצעירים חיפשו את עצמם, כספי נתן את כולו, הליגה לא הכירה אותו, הוא הציג שיפור משמעותי בהשוואה לשחקן שראינו כאן, ובין סוף נובמבר לתחילת ינואר הייתה לו תקופה של 15 נק' למשחק עם 5 ריב', כמעט 2 שלשות בכמעט 50%, כשהוא מקבל מפול ווסטפול יותר מ-30 דקות למשחק. תצוגת השיא הגיעה בהפסד ביתי לפיניקס, בו שיחק 44 דקות, קלע 24 נקודות, הוריד 7 ריבאונדים ונראה היה כמו שחקן חמישיה לגיטימי ב-NBA, בדרך להשתתפות במשחק הרוקיז באול סטאר. חבל רק שהמשחק הבא, בו קלע 4 נקודות, מייצג טוב בהרבה את מה שעבר עליו בשנתיים האחרונות. (ניצן פלד)
יש כמה הישגים בספורט שההשפעה שלהם אינה רק היסטורית, נקודתית או סטטיסטית, אלא מהותית וגורלית להתפתחות "תרבות הספורט" בישראל, התרבות שאותה כל כך אוהבים להשמיץ ולטעון שאינה קיימת. אז זהו, שלא. היא קיימת. ואני לא אומר את זה מטעמים פטריוטים. עובדתית, היא קיימת. גם אם לא בהיקף שחלמו עליו בעבר. יעל ארד שברה מחסום, לטעמי יותר מחסום פסיכולוגי מאשר פיזי. וההשלכה של המדליה שזכתה בה היא חסרת תקדים. את הספורט הישראלי ההישגי אפשר לחלק לשניים – לפני הכסף של ארד. ואחרי.
בעידן "הלפני", הגעה למקום השביעי בתחרות אולימפית הוגדרה כהישג יוצא דופן. בעידן "האחרי", זה אפילו לא הישג. אלא פספוס, אכזבה, החמצה. אני מוכן לקבל את הטיעון לפיו יעל ארד לא נאלצה לעבור שבעת מדורי גיהנום בדרך לפודיום וששלושה ניצחונות הספיקו לה בקטגוריה עד 61 ק"ג בברצלונה. אבל מהרגע שהדגל התנוסס לו מעל הפודיום, קיבלנו הצהרה לפיה אנחנו לא רק "במפה", אלא יודעים מה לעשות איתה ואיך לנווט עימה בזירה הבינלאומית. אפשר להגיד על הספורט בארץ שהוא רעוע, צנוע ואולי גם גרוע. אבל מאז המדליה של יעל ארד ב-30 ביולי 1992, אי אפשר לומר שהוא לא קיים. (אופיר גולן)
ד. מול ג. דויד מול גולית. דודי מול גונסאלס. פרננדו האיום – גבוה, חזק, יפה, עשיר, מוקפד, מוכשר. מאוד מוכשר. שולט במשחק. בלי נקודות תורפה. מקום שישי. בעולם. ב ע ו ל ם. מצ'ילה. מדינת ספורט. מדרום אמריקה התוססת. עם קהל מטורף. חלקו הגיע אחרי הנבחרת שלו עד למזרח התיכון. אלינו. מנגד דודי האנונימי – נמוך, רזה, קוצים בשיער, בלי סרב, בלי סגנון מוגדר, ים ליקויים מקצועיים, מקום 105 בעולם. מאה וחמש. והוא מקרית שמונה (מאיפה?) מהצפון (איזה?) של ישראל (מי?). לא כוחות.
ובכל זאת: קהל בטירוף מייצר אווירה שאף איצטדיון טניס ביתי לא יכול לייצר. מדינה קטנה מתחברת לענף קטן, עם נבחרת קטנה, עם שחקן קטן (בכל זאת 1.75 מ') ודוחפת אותו קדימה. אנרגיות מחשמלות מייצרות יש מאין. התעלות. גדולה. חוויה על חושית שתזכר לדורות. וניצחון. ענק. בלתי נתפס. קירות האצטדיון זזו. האדמה רעדה. א ש כ ר ה. אושר עילאי. אופוריה. חוויה בלתי נתפסת. אנחנו העולם. דוד(י) מלך ישראל. חי. וקיים. (גיל ברק)
באמצע שנות התשעים עדיין כל מה שעניין אותי בעולם הספורט היה כדורסל. כדורסל, ואייל ברקוביץ'. לכן, כשהוא חתם בסאות'המפטון זו הייתה הפעם הראשונה שבכלל שמעתי על הקבוצה הזו. אבל זה לא משנה – מאותו רגע היא הייתה עבורי הקבוצה הכי חשובה בעולם (תחושה שעברה אצלי, יחד עם אייל, לווסטהאם – שם נשארה עד היום). כי אייל, החצוף, הקטן-אבל-חכם, האמיץ, המעצבן – היה כל מה שטוב ורע בישראליות בבת אחת. והתצוגה הגאונית והנדירה שלו, מול הקבוצה הטובה בממלכה, הודיעה לכולם שהוא כאן בשביל להישאר. וכשאני אומר "הוא" אני מתכוון לכדורגל הישראלי, שאת הדחיפה שהוא קיבל בזכות דמותו וכישוריו של ברקוביץ', כפי שבאו לידי ביטוי באותו משחק, אנחנו מרגישים עד היום. (ניצן פלד)
ב-93 ישראל חזרה ליורובאסקט אחרי שלא העפילה לטורניר בפעמיים הקודמות – בצורת שקטעה רצף של 15 הופעות באליפות אירופה. כראוי, הבית שקיבלנו היה קשה במיוחד. לטביה הגיעה טעונת אנרגיות, לראשונה אחרי פירוק בית המועצות. איטליה הייתה סגנית אלופת אירופה. ויוון, אלופת אירופה ב-87 וסגנית ב-89, רצתה לחזור לעצמה אחרי המקום ה-5 ב-91. עם 3 עולות מ-4, גם ניצחון אחד יכול היה להספיק. והוא בא דווקא במשחק השני, מול יוון האימתנית – ניצחון שהחזיר סופית את ישראל למעמדה הטבעי ברמת הנבחרות – רק קצת מחוץ לצמרת האירופאית. והיה לזה אחראי אחד ויחיד: עדי. 35 נקודות מתוך ה-79 של ישראל הוא קלע בשלשות, חדירות, טיר-דרופס, פול-אפ-ג'אמפרס אחרי כמה מהקרוס-אוברים הכי קטלניים שאירופה ראתה. גורדון עשה ביוונים כרצונו, כולל סל קריטי אחרי ריבאונד התקפה, פחות מדקה לסיום. מאז ועד היום, ישראל לא פספסה העפלה לטורניר. אבל עדיין לא ראתה עוד הופעה כזו. (ניצן פלד)
