יותר משהיו אלו שלוש נקודות, יותר משהיה זה עוד ניצחון, יותר משהיתה זו היכולת המשכנעת, היתה פה אמירה: מכבי תל אביב הגיעה לקרית אליעזר וביטלה לחלוטין את מכבי חיפה. אפילו השפילה אותה. נדמה שגם בכרמל כבר הבינו - זו תהיה עונה נוספת של מכבי ת"א ועוד 13.
כבר בשלב המוקדם הזה, מכבי קיבלה סוג של בונוס כשפתחה פער משמעותי מאוד מהירוקים. היא העבירה מסר חד וחלק, שאומר: בשביל לקחת את האליפות מאיתנו, כל הקבוצות יצטרכו לעבוד קשה הרבה יותר.
מכבי שלטה בקצב לכל אורך המשחק ונראתה הרבה יותר חדה. במאצ' אפ המרכזי, הקישור של הצהובים ניצח בגדול וביטל לחלוטין את זה של חיפה. מי שהיה אמור לסחוב את חיפה - רובן ראיוס, במבחן המשמעותי הראשון שלו - היה המאכזב ביותר על המגרש.
ההפתעה של סוזה
מנגד, פאולו סוזה, ששמע כבר ביקורות נגדו על ניהול המשחק, השתמש באופן האופטימלי בעומק בסגל שלו. הפורטוגלי הפתיע את בנאדו עם מערך שלו עם שלושה שחקנים בעלי אופי דפנסיבי יחסית במרכז השדה, כששני שחקנים מהירים בחלק הקדמי וזהבי כשחקן יותר חופשי.
סוזה לקח עוד החלטה נהדרת כשבחר להושיב את ראדה פריצה על הספסל ולפתוח עם מואנס דאבור שהיה טוב. כשהשבדי נכנס הוא היה רעב ומפוקס והוכיח: חשוב מי מסיים את המשחק ולא מי פותח בו.
זו, ללא ספק, עוד אחת מהדוגמאות שמביאות לידי ביטוי את היתרון הגדול של הצהובים בסגל כולו.
אהבתי מאוד את עמרי בן הרוש, שקיבל הזדמנות להוכיח שיש לו מקום בצד שמאל של הגנת מכבי תל אביב וגם של הנבחרת. מדובר בשחקן אתלטי, מהיר וחזק שיודע לעשות התקפה והגנה. והכי חשוב: הוא רעב להוכיח שהוא ראוי לשחק גם בקבוצה כמו מכבי.
מישהו אמר ראובן עטר?
חיפה, מנגד, איכזבה מאוד. שום שחקן לא היה קרוב לרמתו ולפתע היה אפילו סוג של דז'ה וו לתקופה הרעה של ראובן עטר בעונה שעברה. הקישור של חיפה לא חילץ כדורים ולא ייצר הזדמנויות. כשזה המצב - פשוט אין לך סיכוי, בטח לא מול יריב מול מכבי תל אביב.
וכעת, למעשה, מתחיל המבחן הגדול של אריק בנאדו בתקופת המשבר הראשונה שלו כמאמן. עם 3 הפסדים רצופים, הוא חייב להחזיר את הקבוצה שלו לתלם ולמנוע התפרקות כוללת. היתה תחושה של כניעה מוחלטת בסיום, וזה - יחד עם העזיבה של האוהדים אחרי ה-3:0 - מה שצריך להדאיג אותו יותר מכל.
