יוסטון טסה ל-0:16 ברבע הרביעי ופתחה מחדש את משחק מספר 2 – זה שרק דקות מעטות קודם לכן נראה גמור כשאוקלהומה סיטי היתה זו שעלתה ליתרון דו ספרתי. ואז, אחרי עוד סל ג'יימס הארדן, בשיא המומנטום של הרוקטס, הוא תפר את השלשה הכי חשובה במשחק. בהתקפה הבאה, כשכל ההגנה התכווצה עליו, הוא מצא את ת'אבו ספולושה, שהשחיל עוד אחת מחוץ לקשת. סל שסגר עניין. הלאה למשחק 3, תסריט דומה: הת'אנדר טסו ליתרון ענק (הפעם ברבע הראשון), הטילים הצליחו לצמק. פחות מדקה לסיום, ולמרות שכולם יודעים לאן הכדור עומד ללכת, אי אפשר היה לעצור את זה: עוד צ'אקה מקילומטר, עוד נוק אאוט, שממנו היריבה לא הצליחה להתרומם.
אין צורך להציג את קווין דוראנט.
עוד בימיו בטקסס היה ברור שזה משהו מיוחד, וב-NBA, מעונה לעונה, מחודש לחודש ומשבוע לשבוע, נדמה שהוא הולך ומשתפר. אבל איכשהו, בימים האחרונים, בעיקר מאז הפציעה של ראסל ווסטברוק, הפוקוס הוסט מ-KD. הרכז, שיחמיץ את המשך הפלייאוף בשל קרע במיניסקוס, נחשב בצדק למספר 2 בקבוצה המוכשרת מאוקלהומה סיטי (למרות שאיפשהו, נדמה שהוא תמיד מנסה לשכנע – בעיקר את עצמו – שהוא מספר 1) ועל כן חסרונו העלה את השאלה: האם סקוט ברוקס ושחקניו יכולים העונה ללכת עד הסוף?
"לא", זו לפחות הדעה הרווחת. "איך הם יעברו ככה את ההגנה של סן אנטוניו?", טען ספקן א', ובעוד שספקן ב' היה בטוח: "גם אם כן, מיאמי כבר תעשה להם בית ספר בגמר, בדיוק כמו בעונה שעברה". ייתכן שהם צודקים. הקבוצות שנראות ככאלו שירוצו רחוק בפלייאוף הזה הן מגוונות, עמוקות ומאומנות, כך שחסרון של כוכב גדול עלול להיות מכריע עבור אוקלהומה סיטי.
שובר מוסכמות
אם יש משהו שבארצות הברית ממש אוהבים, חוץ מפאסט פוד, זה לדרג דברים, לשים אותם בתוך תבניות ואז לבסס עליהם תיאוריה. נדמה שמאז ומתמיד הדעה הרווחת היתה שכדי לזכות בטבעת, קבוצה צריכה כוכב אחד גדול ואיזה ווינגמן – כוכב משני – לצידו.
בלייקרס של שנות השמונים זה היה ג'באר ולידו מג'יק, ואח"כ התפקידים התחלפו, לארי בירד הוביל את ההצגה בסלטיקס, קווין מקהייל היה רוב הזמן מספר 2, למייקל ג'ורדן היה את סקוטי פיפן, לשאקיל אוניל את קובי בראיינט, לטים דאנקן את דייויד רובינסון ואז את טוני פארקר, ולאחרונה לקובי היה את פאו גאסול וללברון ג'יימס את דוויין ווייד. דאלאס 2011, דטרויט 2004, יוסטון 94 (לא 95, שם היה קלייד דרקסלר כ-2). אלו הן הדוגמאות היחידות ביותר מ-30 שנה של NBA שלא נכנסות לתבנית, שבהחלט נראה שמחזיקה מים.
אבל מדי פעם התיאוריה הזו קורסת. טבען של תיאוריות ליפול שדודות לרגליו של איזה גאון. נכון, צריכים לקרות הרבה דברים כדי שנראה את זה מתרחש, אבל דירק נוביצקי עשה את זה בעצמו ב-2011. ולי זה נראה שעכשיו יש פתח לכך שנראה את זה שוב. הגאון התורן: דוראנט. התנאים שהבשילו: פציעת ווסטברוק.
קליטה מהירה
במשחק מספר 3 מול יוסטון אפשר היה לראות את זה. אפשר היה לראות שהוא קולט את הסיטואציה. הוא סיים עם 13 מ-30 מהשדה, שורה שמתאימה הרבה יותר לכרמלו אנתוני או לקובי ברייאנט, אבל ההבדל תהומי: הוא עשה את זה כי באמת לא היה כמעט אף אחד אחר שיזרוק. בניגוד ללייקרס מרובת הכוכבים או לניקס מרובת הקלעים, בת'אנדר – בלי ווסטברוק – דוראנט חייב לזרוק 30 פעמים. והעובדה שדוראנט ביצע את השינוי כל כך מהר, משחקן של 18 זריקות למשחק, שני בקבוצה שלו, לשוטר חסר מצפון, היא לא רק בדיוק מה שאוקלהומה סיטי צריכה, אלא גם מצביעה על בגרות במשחקו של KD. דוראנט הבין שהוא התחנה האחרונה, ויהי מה, כי אין ברירה אחרת. סרג' איבקה יכול לעזור פה ושם, אך אוקלהומה סיטי בלי ווסטברוק היא קבוצה שבנויה אחרת מכל קונטנדרית (ולא, ניו יורק של כרמלו היא לא קונטנדרית): נשנעת על כוכב על אחד, דרכו הכל עובר ועליו הדברים קמים ונופלים. ואם זה תלוי בדוראנט, אז הם גם יקומו שוב.
לא כמו כולם
ומכל הכוכבים היום בליגה, אין שחקן שמתאים יותר למשבצת הזו כרגע. לא מלו הסוליסט, לא קובי, שימיו הטובים ביותר כסקורר נגמרו בסיבוב הראשון בפלייאוף, לא לברון, שאופיו מקשה עליו לזרוק כל כך הרבה. אין בליגה סקורר מגוון, חד וייחודי כמו דוראנט. זה לא מקרה של "נמצא היורש לג'ורדן". דוראנט הוא לא מייקל. וייאמר לזכותו שהוא גם אף פעם לא התיימר להיות ה"יורש". אבל הוא גם לא יהיה קובי, לברון, נוביצקי, קרלוס ארויו או עמרי כספי. כי הוא דוראנט.
יש בו משהו אחר מכולם, בילד הזה שאפילו לא חגג 25. יש בו משהו שגורם לך לזכור למה אהבת לראות כדורסל מההתחלה. יש בו משהו שיש רק בו. בניגוד לסקוררים רבים כל כך, משחקו כמעט חסר אגו לחלוטין, אופיו נינוח, קשה להוציא אותו מכליו או לסחוט ממנו מחוות גופניות כלשהן. מלבד חיבה למשקפיים מוזרים וחולצות הוואי, גם אין לו מניירות של כוכב. הכי רחוק שאפשר ממלו, לברון, קובי. אפילו קווין גארנט. מזכיר מאוד שחקנים "אולד סקול" כמו טים דאנקן או פול פירס של השנים האחרונות.
ועל כל זה הוא מוסיף יכולות שגורמות לך להתפעל כל משחק מחדש, יכולות שמזכירות לך מה אתה עושה ער בשעות המוזרות האלה. הוא מסוג השחקנים שלשמור עליהם זו משימה על גבול הבלתי אפשרית, ולמרות גילו הצעיר – הוא מאלה שכמעט תמיד יקבלו את ההחלטה הנכונה.
המרחק מהטבעת אמנם עדיין גדול, ובסופו של יום החסרון של ווסטברוק בהחלט צפוי לפגוע בסיכוי הזה. אלא שמשהו באוויר, מין הרגשה כזו שאי אפשר להסביר או לראות בסטטיסטיקה, אומרת שדווקא ללא טייס המשנה, דוראנט יעוף הכי רחוק העונה. ואם זה יספיק כדי שווסטברוק יבין סוף סוף את מקומו בהיררכיה, אז זה בכלל יהיה שווה את הכל.
