במקרה של לואיוויל של המאמן ריק פיטינו, הקבוצה הרביעית בפיינל פור, המצב קצת שונה. לואיוויל קיבלה את הדירוג 1 הכללי בתחילת הטורניר, ונכנסה אליו כשהיא המועמדת הבכירה לזכות בתואר. והיא הגיעה לפתיחת המשחקים במומנטום נהדר, אחרי שזכתה בטורניר הביג איסט.
אז נכון, היום ובפיינל פור הקרוב, לואיוויל היא ממש לא אנדרדוג. מבין הקבוצות שהגיעו לאטלנטה, אין ספק בכלל שהיא הטופ-דוג. אבל אם תפסיקו להסתכל רגע על מאזנים ודירוגים, ותביטו אל תוך האנשים שמרכיבים את הקבוצה הזו, תגלו שמדובר אולי בסיפור האנדרדוג הכי גדול של הטורניר הזה. והוא מגולם בשני השחקנים הבכירים של הקבוצה.
**
בשנתו הרביעית והאחרונה בקולג', ובלי להציג עלייה במספרים הסטטיסטיים, פייטון סיבה הפך השנה לאחד הרכזים הטובים במכללות. הוא עדיין מוסר נהדר (5.8 אס' למשחק), לוחץ מוליכי כדור (2.2 חט') ומייצר לא מעט נקודות (9.9 נק' למשחק). אבל את כל הדברים האלה עשה גם בשנתיים הקודמות. עם זאת, השנה הוא הפך למנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה, לדמות מיוחדת של מישהו שהוא גם הדבק וגם המצביא. כשהוא משחק טוב, הקבוצה משחקת טוב. וגם אם לקח לו קצת זמן כדי להפוך לאיש הכי חשוב בקבוצה, הרי מבחינת סיבה לשמש כדבק, כאיש שאנשים תלויים בו וצריכים אותו, זה משהו שלא זר לו.
לפני כמעט 8 שנים, בקיץ 2005, יצא סיבה לחפש את אביו, פייטון סניור, שנהג להיעלם לכמה ימים או אפילו שבועות, בעיקר כדי לעשן סמים ולשתות אלכוהול. באותן שנים, פייטון ג'וניור היה היחידי במשפחה שטרח לחפש את אבא. אחרי שלמד לנהוג בגיל 13 (כן, גיל 13) וכבר התנסה בחיפושים אחרי אביו, סיבה ידע לאן לנסוע, "בית הסמים" שבשכונה. המקום שסיבה כל כך שנא.
"אני רוצה לעזור לך, אני צריך אותך", אמר פייטון לאביו. פייטון סניור לא ענה. הוא פשוט קם, נכנס לרכב, התיישב במושב הקדמי, ושלף את האקדח שלו מהכיס. "אני רוצה לסיים את זה", אמר לבנו. "אני מוכן ללכת. מוכן למות".
"זה טיפשי. זה אנוכי", ענה הבן, "אני צריך אותך".
צריך אותו בשביל מה? בשביל לגמור כמוהו, ב"קראק האוס"? ובכן, הכי רחוק שאפשר. לפייטון הילד היו תוכניות גדולות בשביל עצמו וכשהסביר לאביו שהוא מתכנן לשפר את הציונים שלו, ללכת לכנסייה יותר, לזכות באליפות המדינה בכדורסל תיכונים, ולעשות משהו עם עצמו בחיים, אבא שלו החל להוריד את האקדח. "אבל בשביל לעשות אל כל זה אני צריך את המשפחה שלי, ואני צריך אבא תומך", סיים הילד לשטוח את התכניות שלו ושאל: "אז אתה בפנים"?. זה הספיק.
היום סיבה הוא סופרסטאר בלואיוויל. סופרסטאר בכל המדינה. אבל הכי חשוב, סופרסטאר אצלו בבית. בעיר. בשכונה הקשה בה גדל בסיאטל. בתוך המשפחה שלו. דוגמא חיה לאופן בו ספורט מהווה חבל הצלה לילדים מהמקומות האלה. ממשפחות עם אחות שגונבת מחנויות ואח חבר-כנופייה שסוחר בסמים. עם שני הורים שידעו התמכרויות.
אבל סיבה לא הסתפק בעצמו, וההצלחה שלו בספורט הוציאה את כל המשפחה מהבוץ. "הוא נתן למשפחת סיבה שם חדש, שם טוב", מספ ר מייקל על אחיו פייטון, "כולם מכירים אותנו בזכותו, ואנחנו לא רוצים להרוס לו את זה". מייקל עצמו חזר לבית הספר, ליילנה עובדת כקוסמטיקאית, ואמא היא מנטור במרכז לגמילה מסמים. אפילו פייטון סניור בסדר. הוא יצא מהסמים, והפך למאמן פוטבול בקבוצת נוער בעיר. הילדים בקבוצה שלו, כמו פייטון ג'וניור, תמיד יהיו אנדרדוגס, לא משנה הדירוג שלהם.
**
ואם סיבה הוא השחקן הכי חשוב בקבוצה, אז עם 18.9 נקודות למשחק ו-2.1 חטיפות שתורמות רבות למשחק הלחץ הרצחני של לואיווילף, ראס סמית' הוא הכוכב הכי גדול של הקרדינלס. ובטורניר הזה הוא התפוצץ לגמרי, עם 104 נקודות בארבעת המשחקים. רק שלושה שחקנים, קמבה ווקר, בלייק גריפין, וסטפן קרי, קלעו יותר ממנו בשלבים האלה בעבר.
בדרך כלל, כששחקן מתפוצץ לתצוגות גדולות בטורניר המכללות, מדובר במישהו שכבר מהתיכון כולם חיכו שהוא יעשה את זה. שחקנים עם הרבה הייפ מסביבם, שהסקאוטים דירגו אותם כ"מתגייסים" (Recruit) של 4 או 5 כוכבים. החבר'ה האלה מוצפים בשיחות, מכתבים וביקורים מהאוניברסיטאות והמאמנים הכי נחשבים. אבל סמית' הוא ממש לא חלק מהכלל הזה.
1.82 מ' גובה, 70 ק"ג משקל, "ריקרוט" של שני כוכבים בלבד. אלו היו הנתונים של סמית' בספטמבר 2009, לפני שבכלל דיבר עם מישהו בלואיוויל. ההצעה הכי טובה שהייתה לו הגיעה מביילור, קבוצה שלא העפילה לטורניר המכללות השנה. הוא היה רק עוד תיכוניסט שקולע הרבה מול יריבים נחותים ולוקה בקבלת ההחלטות. יש אלפים כאלה.
גם בשביל סטיב מאסילו, שהיה עוזר מאמן בצוות של פטינו ב-2009, וחבר ילדות של אביו של רס, הבחור לא היה יותר מאשר סקורר די מוכשר. "רס אמנם היה כמו אח קטן שלי", מספר מאסילו, "אבל כשהוא היה אומר לי שהוא קלע 30 נקודות במשחק האחרון שלו הייתי גאה בו, אבל מעולם לא לקחתי אותו ברצינות". ואז, ב-2009, רלף ויליארד הצטרף למאסילו כדי לראות משחק תיכונים של רס, אבל הם באו בכלל כדי לעקוב אחרי שחקן אחר שהקרדינלס שקלו להציע לו מלגה. ודווקא ויליארד היה זה ששם לב לסמית', והחליט לקחת אותו ברצינות. הוא התקשר לפיטינו, שזכר את סמית ממחנה כדורסל. "אתה בטוח? הקטנצ'יק הזה?", פטינו שאל את ויליארד, "בטוח, בטוח", ענה לו ויליארד.
**
עם מנהיג שיצא משכונה שאין רבות שקשות ממנה, ושסחב את המשפחה שלו מחוץ למעגל הסמים והפשע, ועם סקורר מטורף שאף אחד לא ספר, לואיוויל לעולם לא תבוא למשחק "עם חזה נפוח" וכשהיא שאננה. מה גם שהיא מגיעה לפיינל פור בלי קווין וור, שנפצע בצורה מחרידה מול דיוק. הפציעה שלו זעזעה את ארה"ב, אבל התגובה של שחקני לואיוויל ריגשה אותה. ככה שאם לואיוויל תזכה בסופו של דבר בתואר אתם יכולים להיות בטוחים – היא תחגוג כמו שאנדרדוג היה חוגג.
