בגיל 63 חיים רמון מגלה סוף סוף את החיים האמיתיים. אחרי שבילה כמעט את כל חייו הבוגרים במסגרות ציבוריות, הוא מגלה איך נראים החיים בלי המטרייה המגוננת של המסגרת הציבורית. כשרמון החליט בקריירה הציבורית שלו, על מהלכים דרמטיים, שלחלקם היה מחיר גבוה, כלכלי וציבורי כאחד, תמיד בסופו של דבר לא הוא היה זה שצריך היה לשלם את המחיר האמיתי. תמיד היה את הציבור, והמדינה, ותמיד כשרמון קם מהשולחן, אנחנו נשארנו לשלם את המחיר, גם אם לארוחה עצמה לא הוזמנו.
אין לי כל רצון להיכנס לדיון, האם רמון היה טוב או רע כחבר כנסת, יו"ר הסתדרות או שר, זה לא המקום. דבר אחד ברור לי, שתמיד קל יותר לקבל החלטות דרמטיות, ולספר לנו על אומץ לב ציבורי, כשבסופו של דבר בתוצאות נושא מישהו אחר. הבעיה מתחילה, כפתאום כשמגיע החשבון, מתברר שמשום מה מצפים שאתה תשלם אותו, ורמון הגיע בדיוק לבעיה הזאת בהפועל תל אביב.
כשבקיץ לפני שנתיים קפץ רמון וקנה את הפועל תל אביב מידיו של אלי טביב, כולם הריעו לו (גם אני ביניהם) ואמרו ברוך שפטרנו מעונשו של זה. האמינו שרמון יידע לנהל את הקבוצה באופן ראוי, ואז התברר שרמון לא למד כלום במהלך חייו הציבוריים, לא לנהל, לא להנהיג, לא להבטיח דברים שאינו יכול לקיים ובודאי שלא להפעיל שיקול דעת בוגר ואחראי.
כשרמון קנה את הפועל תל אביב הוא היה יכול לעשות כמעט ככל העולה על רוחו, האוהדים רק רצו שטביב יילך, והיו מוכנים להסכים כמעט לכל דבר. אם רמון היה אדם עם רגליים על הקרקע הוא היה מציע להם אופק אמיתי ותיאור ריאלי של המציאות, גם אם אינה נעימה. הוא היה אומר להם שאי אפשר להתמודד עם מכבי תל אביב ומכבי חיפה במגרש הפיננסי, שצריך לעבור הליך איטי של הבראה, ושאפשר להנות גם אם לא לוקחים תארים וגם אם לא נוסעים כל שנה לאירופה. הוא היה צריך להבין שהקהל של הפועל הוא קהל שהיה מקבל את זה, ומתאים את עצמו למציאות.
הבעיה היא שרמון לא רצה להסתכל לאמת בעיניים ורמון, כמו רמון הפולטיקאי, תמיד חלם חלומות ותמיד הלך בגדול. אז הוא בנה תקציב לא סביר, החליף מאמנים כגרביים, הביא שחקנים שלא היה בהם כל שימוש, וכשהגיע הקיץ הראשון, במקום ללמוד מהטעויות ולעצור הוא המשיך לדהור אל התהום. הוא החתים עוד שחקנים שלא צריכים, במחירים שהוא לא יכול לעמוד בהם, והמשיך להסתכל על הילדים העשירים בכיתה בקנאה ולרצות גם הוא להיות כמוהם ולא משנה מה המחיר.
הבעיה היא שבסוף מגיע רגע האמת, והרגע הזה הגיע בסוף השנה האחרונה. פתאום רמון הבין שזה לא הולך. שהקבוצה לא טובה מספיק, שמכרו לו הרבה זבל ואמרו לו שזה זהב, והוא האמין, ושאין מה לעשות החגיגה הזאת לא יכולה להמשיך, ושמישהו צריך להביא כסף בשביל לשלם על כל זה. פה בדיוק התחילה הבעיה, עם המישהו הזה. כל חייו התרגל רמון, שיש אח גדול שמביא את הכסף, המדינה. מה זה משנה כמה עמוק הבור, הכיס של המדינה תמיד עמוק יותר, וראה זה פלא הפעם אין מדינה ואין אח גדול, והכיס היחידי שצריך להביא את הכסף, הוא הכיס של חיימקה שלנו. בשלב הזה רמון הוכיח שוב כמה הוא התבגר בשנים האחרונות, ועשה את מה שהוא יודע לעשות טוב מכל, הוא פשוט שבר את הכלים, והכריז שלא משחקים.
הוא הפסיק לבוא למשחקי הקבוצה, כי כמה ילדים העזו למחות כנגדו. אכן מנהיגות ראויה, במקום לצעוק אחרי ואני אהיה שם כשאתם צריכים אותי, אני בבית כי נעלבתי.
הוא החליט שאם חסר כסף, אז הפתרון הראוי, הוא פשוט לא לשלם אותו, ולעזאזל אם הוא התחייב על התשלום רק לפני כמה חודשים. ואז החל משחק הספינים. הוא מציע קיצוץ של 5% במשכורות, כמובן גם בדרך לא דרך, ואז כשמישהו מעז להתנגד, הוא שוב נעלב. עכשיו הוא כבר ממש יראה להם, לא רק שהוא לא יבוא למשחקים, הוא גם יעניש אותם. לא רצו 5% הוא יקזז 10% באופן חד צדדי וללא הודעה מוקדמת. הוא כמובן גם יעשה את זה לפני משחק, וכמובן הוא לא יתייעץ עם אף אחד. וכך אחרי כמעט שנתיים השוקת שבורה ולרמון אין שום פתרון, וכדור השלג מתגלגל ומתגלגל, תוך שהוא גדל וגדל, ודורס תחתיו את הפועל.
היום כבר ברור, שחיים רמון הוא כשלון מוחלט, ואפילו הוא מעיד על זה בעצמו, כשהוא מונה בפירוט את כל ההחלטות השגויות שלו. השאלה היא מה הפתרון, והאם יש משהו שניתן לעשות? וזהו שיש. אני מאמין שהפועל תל אביב יקרה לחיים רמון, ולכן הדבר הראשון שצריך רמון הוא לבוא ולומר את האמת כפי שהיא, ולהציג את העובדות בשקיפות מלאה. בלי ספינים מאחורי הקלעים, בלי פגישות עם עיתונאים שלא לציטוט ובלי לחפש את האשמים בכל מקום, חוץ מאשר בו.
הדבר השני והחשוב מכל הוא למנות לקבוצה הנהלה רצינית בראשות מנהל שיודע לנהל ולהנהיג, ולהודיע כי לו, לחיים רמון, לא יהיה כל חלק בניהול השוטף והוא יתפקד רק כבעלים. כאשר אותה הנהלה צריכה להציג תוכנית הבראה שאינה תלויה בניסים, או בדוד עשיר שיבוא ויציל את הקבוצה, אלא להכין תוכנית ריאלית, של קבוצה בתקציב בינוני, בלי לבנות על אירופה, חסדים של תורמים או הבטחות של חפצי פירסום למיניהם. תוכנית שתשים דגש על בנייה הדרגתית של הקבוצה, ופיתוח נוער ושחקנים שניתן להשביח אותם, ותוך שמירת הפיקדון הגדול הזה שמופקד כעת בידיו של רמון – הפועל תל אביב.
