מכבי תל אביב הפסידה בשבוע שעבר את האליפות בפעם השלישית בשש השנים האחרונות, בכל הפעמים זה קרה בשיטת המשחק-הבודד. בכל המקרים הקודמים, ההפסד הזה הוביל לזעזוע במערכת וגרם להנהלת הקבוצה לשנות כיוון וגישה עונה לאחר מכן. הפעם הקורבן המיידי היה גור שלף, שבוקר לאחר משחק הגמר כבר הוחלף בניקולה וויצ'יץ' כמנהל הקבוצה, כשגם בעמדת המאמן יש הרגשה שלא נאמרה המילה האחרונה, למרות החוזה של בלאט לשנה הבאה.
בעבר השינוי על הקווים אחרי עונה של סגנות אמנם החזיר את הצלחת ויצר שינוי בקבוצה בעיקר בטווח המיידי, אבל מנע יצירת המשכיות בקבוצה גם בבניית הסגל והחיבור של השחקנים למאמנים, עם ושיטה שהשתנתה יותר מדי פעמים.
עכשיו, כשבעלים חדשים התווספו לאלו הקיימים, והחיכוכים של הדור הצעיר של ההנהלה מול המאמן לא נשארים בחדר ההלבשה, יש תחושה ששוב ייקטע רצף שנבנה בשלוש השנים האחרונות תחת בלאט. אבל גם אם השיטה תשתנה, מקבלי ההחלטות של מכבי צריכים לפרק את הבעיות של מכבי לגורמים ולעבוד מהבסיס למעלה. הנה מה שעומד בפניהם.
המאמן
רוב הבעיות התחילו כשבאוגוסט 2011 קיבל דור ההמשך של ההנהלה את המושכות והשיב את מכבי לליגה האדריאטית. התוצאה הייתה שחיקה מהירה של סגל השחקנים וחוסר הסכמה על הרוטציה שנקבעה על ידי בלאט. כבר אז, המריבות בין ההנהלה למאמן ירדו מהפרקט ועלו על דפי העיתונים. גם השנה ראינו דברים דומים קורים בין בלאט להנהלה. טעויות בבחירת הזרים, שיקולים מקצועיים, קביעת הרוטציה ועניינים של יחסי אנוש עלו לא פעם לכותרות בהקשר של הצדדים האלה.
עכשיו, אחרי אובדן אליפות ראשון תחת דיוויד בלאט, ההנהלה צריכה לקבל החלטה. כל דקה של ספקולציות ומשחקי כבוד של מי יישבר קודם וייכנע לתנאים של השני מיותרים ומבזבזים זמן. זהו הקיץ הראשון מזה שבע שנים בו בלאט לא עסוק עם נבחרת רוסיה ויכול לשבת פיזית עם מחלקת הסקאוטינג וההנהלה ולקבל החלטות משותפות בנוגע לבניה מחדש, וחבל לבזבז את ההזדמנות הזו.
מבנה הסגל
הגדרה ברורה של עומק והיררכיית הסגל תוך קבלת החלטות לגבי השחקנים החתומים. זהו אלמנט קריטי ובסיסי בהכנה של קבוצה כמו מכבי לעונה של התמודדות על כל התארים, וההחלטות האלה צריכות להתקבל בשלב מוקדם. ולא יכולות להתקבל בלי מאמן, כמובן. ברור שכיום יש לקבוצה אחד כזה. אבל כאמור, התחושה היא שלא נאמרה המלה האחרונה בנושא.
בכל מקרה, בזמן ההשתתפות בליגה האדריאטית עברו בסגל לא פחות מ-17 שחקנים, שלושה מהם שוחררו במהלך העונה, ורק חמישה מהם המשיכו לעונה הנוכחית, שבה עברו בקבוצה 15 שחקנים (שניים מהם שוחררו במהלך העונה). רכבת הרים שלא מועילה לאף אחד (פרט לסוכנים). הבעיה, עם זאת, עמוקה יותר, כי גם אם בשנה הבאה יוחלט על סגל של 12 שחקנים, לא ברור לחלוטין השלד הבסיסי של הקבוצה. אמנם שון ג'יימס וריקי היקמן חתמו על חוזה חדש, ובגזרת הישראלים גיא פניני וסילבן לנדסברג ממשיכים לעוד עונה תחת חוזה קיים, אך היקמן מנסה את מזלו במחנות של ה-NBA כרגע, ליאור אליהו ודווין סמית' מתנדנדים בעיקר בגלל מחלוקות שכר, יוגב אוחיון מסובך עדיין עם סגאת קובאן הבלתי נגמרת, עלות השחרור של ניק קיינר מדלי גבוהה, ולפחות לגבי פלאניניץ' נראה שיושאל. למרות שעם ניקולה במועדון, אולי כדאי להשאיר אותו תחתיו, ולא לפספס מצ'באן נוסף?
השורה התחתונה היא שכרגע יש בסיס של 4 שחקנים וותיקים בלבד, וצריך לבנות את כל הקבוצה מחדש ולהחליט איך וכמה שחקנים מגיעים לכל עמדה. לא מצב אידיאלי לקבוצה שהרגע איבדה אליפות ומכוונת הכי גבוה שאפשר שוב בעונה הבאה.
מסגרת התקציב וחלוקת העוגה
עם כניסתם הטרייה של ריצ'ארד דייץ' ובן אשכנזי למערך הבעלות במכבי תל אביב נוצרה ציפייה בקרב קהל האוהדים להזרמת כספים ויד קלה יותר על הצ'ק בהחתמת שחקנים גדולים. אבל הניסיון הקודם של מכבי עם הרפתקאות כאלה הוא שלילי ברובו, והנכונות של הקבוצה כגוף אחד להוציא לפועל מהלכים כאלה נמוכה משמעותית בהשוואה ליריבות שלה באירופה.
אופציה סבירה בהרבה היא שנראה החלטה ללכת על 2 שחקנים עם שכר בטווח של בין 800 אלף דולרים למיליון וחצי דולר. מסביבם אמור להיבנות שאר הסגל. במקרה כזה, עדיף להנחית שחקנים עם יכולות מוכחות בקבוצה גדולה, נסיון אירופי ותחת שיטה דומה. שחקנים כמו ג'וש דאנקן ופט קלאת'יס, ששמם הוזכר לקראת סיום העונה כמועמדים, לא בהכרח מתאימים בהעדר נסיון אירופי מספק, והיו חסרי יציבות בעיקר בשלב הפלייאוף העונה.
מעבר לכך, הבאת "סופרסטאר" כמו ג'רמי פארגו, עומרי כספי או ג'ורדן פארמר משנה את כל שיטת המשחק של הקבוצה. לכן החתמה כזו רצוי שתתרחש בהקדם, שאפשר יהיה להתאים את שחקני הסגל סביבה. ועדיין, ריאל מדריד, שהדיחה השנה את מכבי תל אביב בסוויפ, עשתה זאת בעיקר בזכות סגל עמוק ובלתי נגמר של שחקנים שלא תלויים ברוטציה או בסופרסטאר אחד שיעשה את כל העבודה עבור השאר. מה שמעלה שוב את אופציית הסגל העמוק והשטוח.
החוק הרוסי ושילוב צעירים
בעונה הבאה כל קבוצות הליגה חוזרת לשחק תחת המחויבות להעמיד לפחות שני ישראלים על הפרקט בכל זמן נתון, ולכן המלחמה על השחקן הישראלי חוזרת לעמוד במרכז ההכנות. כרגע נראה שפניני, לנסברג, אליהו ואוחיון הם השמות הישראלים שיעזרו לקהל להתחבר לקבוצה. אבל זו חבורה שכבר הוכיחה שמשהו חסר לה, גם בהיבט הזה, וגם בהיבט המקצועי. עם זאת, במידה והפעם יותם הלפרין יפתור את ענייני המס ובאמת יחזור לצהוב, ובמקביל יבשילו המגעים עם אלכס טיוס, הרי שהבסיס הישראלי של מכבי יהיה חזק ועמוק מספיק.
שינוי נוסף בחוקים מאפשר לשחקנים ישראלים צעירים לשחק במקביל בליגת העל ובליגה הלאומית. זה יאפשר למכבי לשמור על כשרונות צעירים כמו איתי שגב ועידן זלמנסון, שצפו העונה בעיקר מרחוק על שאר חברי הקבוצה ויוכלו לתרום יותר אם יצטרכו אותם, ובכל מקרה, להישאר חלק מהסגל.
לסיכום, קברניטי המועדון מוצאים עצמם כרגע בנקודה לא פשוטה בכלל. הסגנות, הכישלון באירופה, בעיית ההמשכיות, ושלל משימות בעלות משמעות הרות גורל לעונה הבאה של מכבי ושעומדות על הפרק – כל הרכיבים האלה מייצרים סלט שלא קל לעקל.
הצעד הראשון בדרך לטפל ברשימת המשימות הארוכה הזו יהיה לקבל כמה החלטות עקרוניות. השאלה היא האם תוצאה של משחק אחד צריכה להשפיע על החלטות כאלה או לא. התשובה לשאלה הזו יכולה להכריע את גורל העונה הבאה של מכבי.