כשעומרי כספי התחיל את דרכו ב-NBA, הדבר שאיפיין אותו יותר מכל היה ההתלהבות. על מה שהיה חסר לו מבחינת כשרון, הוא כיסה שבעתיים בעזרת אנרגיות ורצון. בתור הישראלי הראשון בליגה הטובה בעולם, הפורוורד פשוט רצה להוכיח שהוא שייך, ועשה את כל מה שאפשר כדי להותיר רושם. אבל עם כל שנה שעברה מאז, החיוך והאנרגיות הלכו ודעכו.
השנה החיוך חזר. גם ההתלהבות. וגם היכולת. כמי שהגיע לארה"ב ממכבי תל אביב, כנראה שהפורוורד פשוט היה צריך לחזור למקום שנאבק על ניצחונות ותארים. יוסטון היא המקום האידיאלי עבור כספי, מקום שמאפשר לו להביא לידי ביטוי את כל היתרונות שלו.
זה לא עניין של משנה מקום משנה מזל, אלא עניין של כדורסל. לראשונה ב-NBA, כספי משחק בעמדה מספר 4. מאמן יוסטון, קווין מקהייל, מכניס את הישראלי כחלק מחמישיה נמוכה, כאשר דווייט הווארד מאכלס את הצבע. לצד הישראלי נמצאים סקוררים כג'יימס הארדן, ג'רמי לין וצ'נדלר פארסונס, וכל הארבעה מתייצבים מסביב לקשת. עכשיו היכנסו לנעליים של ההגנה היריבה: על מי תשמרו פחות צמוד?
המשמעות היא שכספי מוצא את עצמו הרבה פעמים פנוי לקאץ'-אנד-שוט מעבר לקשת. כבר עכשיו הוא נמצא בקצב שיא של קליעת שלשות בקריירת ה-NBA (אם ימשיך כך, יגיע ל-92 שלשות), והוא מעולם לא דייק באחוזים יותר טובים (40). אמנם הוא עדיין רחוק מלהיות בטופ של הליגה, אבל הכיוון חיובי, ויעידו 8.6 הנקודות שהוא קולע בממוצע למשחק עד כה.
אבל כספי לא מסתפק בלזרוק מרחוק כמו רובוט. הקיץ הוא עבד במיוחד על יכולת הכדרור שלו, והעונה רואים אותו מקפיץ את השומר שלו וחודר לצבע יותר מבשנים עברו. לזכותו של הישראלי עומדת גם העובדה שבדרך כלל שומרים עליו פאוור-פורוורדים כבדים, שאין להם רגליים מספיק זריזות כדי להישאר צמודים אליו. אם הוא לא מצליח לקלוע במהלך החדירה, הוא יודע למצוא חבר פנוי לשלשה. לראייה, הוא גם מחלק השנה יותר אסיסטים מאי פעם.
כל זה מגיע עם מחיר. את מה שכספי מרוויח בהתקפה בתור קלעי שמשחק בעמדה 4, הוא מפסיד בהגנה. כמעט כל פורוורד שעליו הישראלי ממונה לשמור, שוקל לא מעט יותר ממנו - וזאת בעיה לא פשוטה. המאמנים היריבים כבר יודעים לשלוח את השחקן של עומרי לפוסט-אפ, אך למזלו הוא נהנה מהמטריה האווירית של הווארד או עומר אשיק. כאן גם באות לידי ביטוי האנרגיות של הישראלי, ולא אחת הוא מצליח לחטוף את המסירה פנימה לעבר הפורוורד עליו הוא שומר.
יש בארץ מי שמחכה מעבר לפינה ומצפה למעידה של כספי, לא ברור למה. אבל אותם מקטרגים צפויים לחכות עוד זמן רב. הבחור בן ה-25 מיבנה כבר הספיק לקנות את האמון של מקהייל, והפך לאחד משחקני הספסל היותר מוצלחים ב-NBA. לא מאמינים? מדד הפלוס/מינוס שלו עומד על 94+, המספר השני הכי טוב בליגה בין שחקני הספסל אחרי מאנו ג'ינובילי. אם לא תהיינה מעידות, הוא עוד יתרום בפלייאוף לאחת הקונטנדריות הגדולות במערב. תהיו מוכנים להתעורר ב-4 לפנות בוקר גם בחודש יוני.
עוד 3 נקודות אחרי השבוע הרביעי:
1. כבר שנים שמדברים על פערי הכוחות בין המזרח והמערב ב-NBA, אבל השנה היחס הפך לחסר איזון בצורה קיצונית. כמו ברצלונה וריאל מדריד בכדורגל הספרדי, כך אינדיאנה ומיאמי התיישבו בגאון בראש הדירוג של המזרח. אחריהן? רשימה של קבוצות בינוניות ומטה מכך, שלאף אחת מהן אין מאזן חיובי. ברוקלין וניו יורק מאכזבות, שיקגו שוב צריכה להסתדר בלי דרק רוז, בוסטון התפרקה מנכסיה. כך יוצא שקבוצות כמו וושינגטון או שארלוט, שבכל עונה אחרת היו בשר תותחים, מוצאות את עצמן נכון לעכשיו במקום שמוביל לפלייאוף. חבל.
2. את רוב המחמאות על ההצלחה של פיניקס עד כה קיבלו (בצדק) אריק בלדסו וגוראן דראגיץ'. אבל הצוות המסייע בקבוצה של ג'ף הורנאסק אחראי לא פחות לרקורד החיובי. הסאנס עצרו השבוע את רצף הניצחונות המדהים של פורטלנד, ולמעשה רשמו כבר ניצחון שני השנה על הבלייזרס, וכל זאת בלי בלדסו. צ'אנינג פריי נולד מחדש ומשתלב בצורה מושלמת למגמת הסטרץ'-4 שחלה בליגה, התאומים מרקיף ומרכוס מוריס מספקים שיתוף פעולה עיוור בצבע וג'ראלד גרין מצא את המקום בו הוא מצליח לבטא את עצמו. מעניין האם התלכיד הזה יישמר במשך 82 משחקים.
3. כשקובי בראיינט נפצע, הפרשנים מיהרו להכריז שהלייקרס בדרך לעונה אבודה. אבל למעשה הזמן של ה"בלאק מאמבה" בחוץ רק עשה שירות ללוס אנג'לס. מייק ד'אנטוני מצא על הספסל כמה יהלומים בלתי מלוטשים, שיסייעו מאוד לקובי כשהוא ישוב בשבועות הקרובים. ועם מאזן סביר של 8:8, הכיוון של הלייקרס יכול להיות רק חיובי עם בראיינט. כל שנחוץ הוא שהסופרסטאר יסמוך על חבריו ולא יהפוך שוב ל"בול-הוג" שיורה 30 זריקות למשחק. בטח שהחודשים הארוכים מחוץ לפרקט גרמו לקובי לעשות חשבון נפש בנושא הזה. בעצם, ממש לא בטוח. אחרי הכל מדובר בקובי.
