באופן אירוני, השיר הראשון שהושמע באיצטדיון Metlife לאחר טקס ההכתרה של סיאטל היה "Bitter sweet symphony" של The verve. לא בדיוק שיר החגיגות האולטימטיבי, אבל אולי הדי ג'יי חשב שהשיר הזה משקף את הערב כולו. מצד אחד, מתוק מבחינת הסיהוקס, שנתנו תצוגה הגנתית היסטורית שהותירה את הקהל המום פעם אחר פעם. מצד שני, פייטון מאנינג ודנבר, שנאלצו לבלוע גלולה מרה מאוד, כדבריו של הקווטרבק במסיבת העיתונאים.
כנראה שכבר תוך 12 שניות מרגע שסופרבול 48 יצא לדרך היה אפשר להבין לאן יתפתח הסיפור. פייטון סיפר שהרעש האדיר הפריע לו ולחבריו במהלך ההתקפי הראשון, ומכאן נבעה הטעות שלו ושל רמירז, הראשונה מבין שלל טעויות של דנבר במשחק, רובן נכפו עליה בגלל הגנה מופלאה.
אבל אף אחד לא יכול היה להעלות על הדעת שהמשחק עצמו, יהפוך להיות כזה אנטי קליימקס מבחינת דרמה. כשהגעתי למגרש, כארבע שעות לפני אותו מהלך ראשון אומלל, התחושה הייתה שיהיה ערב גדול. מזג אויר מעולה סביב 10 מעלות, והקהלים של שתי הקבוצות דפקו הופעה, בלבוש ובתצוגת עידוד קולנית. רנה פלמינג, זמרת הסופרן, הרעידה את האיצטדיון בהמנון, ואפילו אני הזלתי דמעות עם שאר אמריקה, שהתכנסה סביב הדבר הטהור שמאחד אותה כאומה מדי שנה.
אבל אז הגיע בום ועוד בום ועוד בום ולפני שמישהו שם לב, זה כבר 0:22, ואפילו בספורט שבו הכל יכול לקרות התחושה הייתה שזה גמור במחצית. חשבתי שאולי ההופעה של ברונו מארס איכשהו תושיע את האנרגיות שהלכו ודעכו (בגלל אוהדי דנבר המדוכאים), אבל מארס היה חסר אונים כמעט כמו פייטון. ייתכן שעל מסך הטלוויזיה שלכם המופע נראה מעולה. בטח עם שלל הפירוטכניקה והכובעים המנצנצים שחולקו לאוהדים. אבל באיצטדיון עצמו ממש לא הייתה התרגשות. לא מחיאות כפיים, לא הצטרפות בזיופים ביציע, והקול של מארס פשוט לא הצליח למלא את החלל. רק כשהצ'ילי פפרס הצטרפו לדקתיים שלהם, פתאום משהו התרומם, אבל גם דעך מיד ברגע שאנתוני קידיס ופלי ירדו מהבמה. הרגע המלהיב ביותר היה זיקוקי הדינור של המחצית – ואם הזיקוקים יותר טובים מההופעה, אז כנראה שיש בעיה.
מפה והלאה זו בעיקר הייתה קריאה לרחמים, אבל ההוקס לא ריחמו לרגע, ושוב תוך 12 שניות פרסי הארבין הימם את כולם בעוד נוק אאוט. לרגעים מה שסיאטל עשתה לדנבר נראה לא חוקי במדינות מסוימות, ושום מריחואנה לא יכולה להקל על הכאב של הברונקוס. ברבע האחרון, האוהדים הכתומים כבר עזבו את המושבים כדי לא להיכנס לפקקים, וזה היה ממש מדכא בעבורי לראות – חשבתי שתרבות הספורט באמריקה יותר טובה מזה. אמנם הם חטפו חתיכת מכה, אבל ראוי לתת כבוד למנצחת שהייתה פשוט מושלמת בריקוד הגדול.
“Why not us” חזר ואמר ראסל וילסון מתחילת העונה, מצטט את המסר שהעביר לו אביו המנוח מאז שהיה ילד. המוטו הזה נשמע לי מתאים להיות ה-Yes we can החדש שישטוף את אמריקה. לא כוכבים, אלא קבוצה. לא שחקני סיבוב ראשון בדראפט, אלא פאזל שלם של שחקנים שנאספו מפה ומשם, ומתגבשים לכדי שושלת.
"מדוע לא אני?" אולי גם פייטון מאנינג שואל עצמו את אותה שאלה הלילה, אבל אצלו היא מלווה בנימת העצב העמוק של ההפסד. זה היה יכול להיות המשחק שיגדיר אותו כקווטרבק הכי גדול בכל הזמנים, אבל ההגנה של סיאטל לא נתנה לו סיכוי. החיים הם סימפוניה מתוקה מרירה, ופייטון, קוורטרבק אגדי עם מאזן פלייאוף שלילי, יודע זאת טוב מכולם.
