אני לא אחד שמאמין באמונות תפלות, ממש לא. אבל נזק זה לא יכול לעשות (בדרך כלל), לכן יש לי הצעה פשוטה לאנשי מינסוטה טימברוולבס. צאו מהבית, תפלסו לעצמכם דרך בשלג, גשו למכולת הקרובה ותקנו שיני שום. וגם קצת מלח. ותתחילו לפזר באולם הביתי. אם הכל ילך כמו שצריך ואף אחד לא ייפצע בצורה קשה, השנה הזו יכולה להיות השנה. השנה בה הזאבים הופכים סוף-סוף לקונטנדרית אמיתית. טפו טפו טפו.
הסגל של ריק אדלמן עמוס לעייפה בכשרון, שחקנים בגיל הנכון שרק מחכים לפרוץ ולהוכיח את עצמם. יש רק בעיה אחת: בעונה שעברה, ריקי רוביו, קווין לאב וניקולה פקוביץ' היו ביחד על הפרקט באותו הזמן במשך בדיוק 13 דקות. 13 דקות! וזה, אחרי עונת רוקי מבטיחה של רוביו לפני שנתיים אותה סיים עוד במרץ בגלל קרע ברצועה הצולבת. במילים אחרות, לסגל המוכשר הזה יש חוב של שתי עונות אבודות.
זה מסביר בדיוק למה בשבוע הראשון של העונה החדשה, מינסוטה שיחקה את הכדורסל הכי טוב במערב. הכי טוב, נקודה. החבר'ה האלה לא היו יכולים לחכות לשחק אחד עם השני. אף קבוצה בליגה לא קולעת יותר נקודות ברבע הראשון כמו הוולבס. הם גרמו לקווין דוראנט להיתקע בקורי הדוראנטולה שלו עצמו והביסו את אוקלהומה סיטי. הם קלעו 40 נקודות ברבע הפותח מול ניו יורק וגרמו למדיסון סקוור גארדן להתרוקן מחיים.
טפו טפו טפו, אם הכל ילך כשורה, למינסוטה יש סיכוי של ממש לסיים במקום הראשון בבית שלה. דנבר נחלשה וכבר לא אותה קבוצה מלהיבה מאשתקד; הת'אנדר הפכו לקבוצה של שני אנשים בלבד, וזה אף פעם לא טוב. בינתיים, הוולבס התחזקו הקיץ, בכך שהחלישו את היריבות.
מ-OKC הם לקחו את קווין מרטין, שלנצח יהיה האיש שהגיע בתמורה לג'יימס הארדן באותו טרייד נורא, אבל בתור קלע משלים הוא אחד הטובים בליגה. מדנבר הם צירפו את קורי ברואר, שיכול לתקן את הבעיות ההגנתיות שהטרידו את הקבוצה בעונה שעברה. יחד עם שחקני ספסל כמו ג'יי.ג'יי בראה, אלכסיי שבד, דריק וויליאמס ודאנטה קאנינגהאם, תהיו בטוחים שמינסוטה עוד תדבר חזק בפלייאוף השנה. טפו טפו טפו.
1. לא תמצאו בן אדם אחד, מיושב בדעתו, שהימר על כך שפילדלפיה תפתח את העונה במאזן 0:3. במיוחד לא בהתחשב שהם שיחקו מול האלופה מיאמי ומול שיקגו. לפני העונה הסיקסרס נחשבו לקבוצה שמועמדת יותר מכולם לסיים עם המאזן הגרוע ביותר ולהתייצב בפול פוזישן כדי לקבל את בחירת הדראפט הראשונה בשנה הבאה, ואחרי שלושה משחקים הם נראו לגיטימיים לחלוטין.
אבל אל תסתנוורו מהפתיחה המדהימה של מייקל קרטר-וויליאמס וחבריו. הסטטיסטיקה תתיישר במהרה, כמו ששארלוט לימדה אותנו בשנה שעברה עם פתיחת עונה במאזן 5:7, אחריה בא רצף של 18 הפסדים. גולדן סטייט כבר סיפקו לסיקסרס צלצול השכמה. לפילי פשוט אין מספיק כשרון כדי לשמור על הקצב הזה, עם כל הכבוד לעבודה הגדולה של המאמן ברט בראון.
- בזמן שכולם איבדו את הראש בעקבות הפתיחה המפתיעה של פילדלפיה, כמעט שאף אחד לא מתייחס למאזן החיובי של שתי קבוצות נוספות שהפרשנים חיזו להן עונות בתחתית של התחתית. באופן אישי, השנה החלטתי שאורלנדו היא הבייבי שלי, ובינתיים המג'יק לא מאכזבים. תענוג לראות את ויקטור אולדיפו משחק, במיוחד כשזה בא בניצחון מרשים על ברוקלין. הקבוצה השנייה היא פיניקס, שלמרות הטרייד בו ויתרה על מרצ'ין גורטאט, נהנית משיתוף פעולה נהדר בין גוראן דראגיץ' ואריק בלדסו (שפתח את העונה בצורה פסיכית). זה אמנם מוקדם, אבל שווה לשים עליהן עין.
2. האכזבה הכי גדולה בינתיים, ללא ספק, הוא דריק רוז. כולם היו בטוחים שהזמן הרב שלקח לעצמו כדי לטפל בברך, ובעיקר לטפל בראש, יוביל לקאמבק ענק. אלא שבמשחקים הראשונים שלו בחזרה על הפרקט, הוא עדיין לא הצליח לאפס את היד ועושה רושם שהוא עושה את הדברים בכוח. אבל יש לי חדשות מרגיעות לאוהדי שיקגו. אל תתחבאו מתחת לשמיכה. מה שחשוב מבחינתו של רוז, זה שהאתלטיות שלו נשארה. הכדורים אולי לא נכנסו, אך הוא הצליח לבצע את הפעולות שהתרגלנו לראות ממנו לפני הפציעה. הקפיצות החתוליות, הצעדים האולטרה-מהירים. החלודה עוד תרד, ואז יישאר רק רוז. ורוז הוא בדיוק מה שחסר לשיקגו.
3. נגעתי בכך שדנבר ואוקלהומה סיטי נחלשו השנה. הן לא היחידות במערב שלא נראו אותו דבר בשבוע הראשון. ממפיס גריזליס ביצעה הקיץ את מה שלטעמי היה אחד הצעדים הכי שטותיים, כשפיטרה את ליונל הולינס. בינתיים, דייב יירגר שהחליף אותו לא מסוגל לשחזר את ההצלחה ההגנתית שאיפיינה את הקבוצה, אבל גרוע מכך, מהצד נדמה שכל הסיפור הזה גדול עליו. הוא מעולם לא התמודד עם ג'וב כזה גדול, ופני התינוק שלו בטח לא עוזרות מול סגל של בריונים בגובה 2 מטר. הגריזליס עוד יתחרטו על שנתנו להולינס ללכת.
