"Here's to you adnan januzai, we dont care what country you play for..."
("זה בשבילך אדנאן יאנוזאי, לא איכפת לנו באיזו נבחרת תשחק....") - כך, בשירה אדירה, רצופה ומתמשכת, לצלילי "מיסיס רובינסון" (סיימון וגרפונקל), קיבלו 2,500 אוהדי מנצ'סטר יונייטד את פני אליליהם בשבת ביציעי קארו רואד, ביתה של נוריץ' סיטי.
הפזמון לכבוד הכישרון הבלגי הצעיר, שבכלל לא עלה בהרכב הפותח, ושעדיין לא החליט תחת איזה דגל לשרת את נבחרת ארצו - הוא יוכל כנראה לבחור בין בלגיה, אלבניה ואנגליה - היה רק חלק זעיר מרפרטואר עשיר ומגוון של מצעד פזמוני השדים האדומים שהרעיד את יציע האורחים ללא הפוגה. אבל עם כל הכבוד לתכנית האמנותית שהציעו האוהדים הלהוטים ולוהטים - תרבות לא ממש היתה שם. זה לא רק הקללות שהם סיננו כל מלה שנייה כלפי מארחיהם. גם לא המחוות הידניות והגופניות ששידרו בוז והקרינו חוצפה אלימה. כל זה מחובר לאקט המפתיע ביותר: הם התארחו כולם ביציע ישיבה - ועמדו לכל אורך 97 הדקות.
עמידה אסורה במגרשי אנגליה. מאז דו"ח השופט טיילור בעקבות אסון הילסבורו 1989, עברה מולדת הכדורגל ליציעי ישיבה בלבד. יתרה מזאת - עמידה ביציעים הללו לאורך זמן אסורה על פי החוק. כדי שלא יהיה מקום לפרשנות, על כרטיס הכניסה לאיצטדיון אף מוטבעת השורה "עמידה רצופה ביציע אסורה".
אוהדי מנצ'סטר יונייטד חיים ביקום אחר. אולי הם לא שמעו על ההנחייה הזו. אולי שמעו והתעלמו. אולי החליטו שהחוקים היחידים להם הם מצייתים הם החוקים שהם כותבים. והם כותבים חוקי ג'ונגל.
מה שאומר שלחבורה הישראלית שנקלעה ליציע, לא היה סיכוי. באנו לשבת לראות איך הקנריות מצייצות או מזמרות משהו נגד אלופת אנגליה, וקיבלנו שעתיים של אימון כושר: צפייה בעמידה תוך כדי ניסיונות נואשים להימלט מהנפות הזרוע וריקודי הגוף של מי שמקיף אותנו ולא מבין מדוע אנחנו לא מצטרפים לפולחן, על אחת כמה וכמה למה אנחנו לובשים פרצופים כאלה ארוכים ומקטרים בשפה בלתי ברורה.
אבל השדים העגומים שמו פס. עלינו ועל החוק. אנחנו לא. אם כבר לעמוד - אז קודם כל לנסות לעמוד על זכותנו לשבת. אם באנגליה עליך להתנהג כאנגלי, אז קדימה.
הסדרן פול היה נחמד להפליא. הוא אפילו נהנה מאד מהביקור שלו בתל אביב ובבית לחם לפני שנתיים, וזיהה הזדמנות להאיר לנו פנים בחזרה. עד ששמע את קובלנתנו. "מצטער", הוא אמר בלחישה, "בעיה ידועה. אין מה לעשות, לא אוכפים פה את החוק נגדם. לנו הסדרנים אין סמכות, אבל המשטרה המופקדת על הסדר מעדיפה להתעלם ולא להתעמת עם האוהדים. במיוחד לא עם אוהדי יונייטד".
אנגליה, עיוני. הגשש היו קוראים לזה "אנגלבלוף". אבל תקוותנו עוד לא אבדה. בקצה המזרחי של יציע האורחים, בקו ההפרדה בינם לבין הירוק-צהוב הבוהק של הביתיים, ישבו כמה סדרנים ושוטרים ולצידם שורות של מושבים פנויים. בחיק הכסאות הללו ניתן בהחלט לצפות בניחותא בדני וולבק עוקף את הגנת הקנריות ומתעופף גבוה אל ארץ הניצחון.
- סליחה אדוני הסדרן, אפשר להתיישב במקומות הריקים האלה?
- לא
- למה?
- אסור
- אבל אנחנו אוהדים נייטרליים. ילדים טובים. לא שילמנו כדי לעמוד כל המשחק. יש לנו גם כמה מבוגרים בקבוצה. מאד קשה להם. נשב כאן סביבך, תוכל לפקח עלינו.
- לא, מצטער, אסור. אני מבין את המצוקה שלכם, אבל לא יכול לסייע.
כאשר הכל היה אבוד, הבזיקה לפתע קרן אור באפילה. צמד שורות מעל הסדרן התרוממה שוטרת נוריצ'ית ממרבצה ושאלה במה העניין.
- "אין לנו מקומות ישיבה ואנחנו מחפשים אלטרנטיבה", הסברתי.
- "אדוני מתבקש לחזור מיד למושב שלך"
- אבל אין לי מושב. כולם עומדים.
- אתה מנסה להתחכם?
- "לא גבירתי, אני רק מבקש את זכותי על פי החוק, ואתם אחראים לאכיפת החוק".
- "אדוני, אתה מפריע לעבודתנו. תחזור מיד למושבך. אתה לא רוצה להגיע למצב שבו אבקש ממך להתלוות אלי לתחנה״.
- לא.
בקיצור: העמידו אותנו במקום.
הערה חשובה: הרשימה הזו לא נכתבה כביקורת על אוהדי מנצ'סטר יונייטד. למחרת התברר כי גם אוהדי ליברפול עומדים ועושים כרצונם בסטמפורד ברידג', והתופעה זולגת גם לקבוצות, מגרשים ומשחקים אחרים. הכרסום ברצון ו/או היכולת של הרשויות באנגליה לאכוף את החוק, הוא זה הראוי לחשיפה והתראה.
