מיכה שמבן עליו השלום, ממייסדי הכדורסל בישראל, היה מלווה את אימוני קבוצות הכדורסל השונות של הפועל רמת גן גבעתיים. פה עצה, שם הערה, פה צביטה בלחי. כאחד מילדי אותו מועדון מפואר - אי שם בשנות ה-80 - בלעתי בשקיקה את התובנות של שמבן ואלו הפכו לאבני דרכי כשחקן מתחיל, לאחר מכן כמאמן ילדים צעירים בבתי הספר ולימים כעיתונאי וכשדר.
"עוד איכשהו אפשר להבין החטאה ראשונה של שחקן מקו העונשין אבל הוא חייב לתקן בשנייה"; "להשתמש בקוויי המגרש כקירות כדי לסגור שחקנים בהגנה"; "לעולם לא להתרומם עם הכדור ביד אם לפני כן אתה לא יודע ב 100 אחוז מה אתה הולך לעשות אתו"; "כשכדור הולך לאיבוד המוסר תמיד אשם"; ועוד כהנה וכהנה פנינים על גבול הקלישאות השחוקות, אבל הכל כך מוכרות ונכונות בכל מה שקשור למשחק עם הכדור הכתום.
שמבן טען ששחקן כדורסל טוב וראוי חייב לשלוט לפחות בתכונה אחת מהאספקטים של המשחק ולהיות מעולה בה. קליעה, מסירה, קליטת ריבאונדים, הגנה, חטיפה, חסימה. שליטה בשתי תכונות באופן אבסולוטי תהפוך אותך לשחקן טוב מאוד, ומשם, כל תכונה נוספת שתוסיף לארסנל שלך תהפוך אותך לסופר סטאר!
דוגמאות לא חסרות. דניס רודמן, שלא ידע לזרוק או למסור ונראה היה כלא מחובר למשחק, השכיל לשלוט בכדורים החוזרים באופן שאף אחד בהיסטוריה של הענף לא ידע לפניו וגם לא אחריו. על אותו משקל אפשר להתייחס לדייויד בלו וג'יי סי קארול, שני קלעים פנומנליים שבלטו ובולטים באספקט בודד. כמובן שיש גם דוגמאות לשחקנים בעלי שתי תכונות דומיננטיות: שאראס, שידע למסור ברמה הכי גבוהה והוסיף קליעה אדירה מכל הטווחים, עונה להגדרה. גם עודד קטש, שכישורי השליטה שלו בכדור יחד עם יכולת החדירה לסל הביאו אותו לרמות הגבוהות של הכדורסל האירופי.
מי שבורך ברמה יוצאת דופן ביותר משתי תכונות באמת הגיע לטופ, וגם כאן דוגמאות לא חסרות: החל ממייקל ג'ורדן, לארי בירד וקובי בראיינט ב-NBA ועד לדיון בודירוגה, רודי פרננדס ואנתוני פארקר באירופה. ושוב, מדובר בביצועים על גבול המושלמים של מספר גדול משניים של אספקטים מקצועיים בענף.
*
לנבחרת ישראל מודל 2013 אין אפילו שחקן אחד שעושה דבר אחד באופן יוצא מהכלל. היחיד שמתקרב להגדרה של שליטה מוחלטת באספקט מסוים הוא אפיק ניסים עם יכולת הקליעה שלו. יש בסגל לא מעט שחקנים שמשלבים ביכולותיהם תכונות כדורסל טובות - אולי אפילו טובות פלוס - אבל לא מצוינות. לנבחרת אין קלעי גדול (למעט ניסים), אין מכונת ריבאונדים, אין מוסר חכם במיוחד, אין חוטף גדול או קרצייה הגנתית (ויסלח לי ניצן חנוכי) ואין חוסם ברמה גבוהה ואין מנהיג באופי.
זה שכספי משמש על תקן קלע ב-NBA, זה ממש לא אומר שהוא כזה ב-DNA שלו. לעמוד חופשי בפינות ולדפוק שלשות כמו שעשה בסקרמנטו כשטייריק אוונס היה נכנס לסל ומוציא לו החוצה, או כמו שיקרה ביוסטון בעקבות חדירות של ג'יימס הארדן או שהגנת היריב תתכווץ על האוורד בצבע – זה גם מה החבר'ה שמשחקים איתי כל שישי בצהריים בגבעתיים יכולים לעשות (גלעד, לירון, אילן, יואב, האחים זוהר, שי, דמבו, ברוקס, גביש, סקופ – שמעתם עליהם? גאנרים אחד אחד – וסליחה למי ששכחתי את שמו...).
אחת ההוכחות לכך שכספי הוא אינו קלעי טהור הם האחוזים שלו מקו העונשין. 71.4% באליפות אירופה ו-66.3% בקריירת ה-NBA שלו (רק 53.7% בעונה שעברה!) רחוקים מהמצופה מקלעי. רג'י מילר, ריי אלן, קארול, בלו, מיקי, דורון ג'מצ'י, דריק שארפ או יהוא אורלנד - לכל הקלעים הגדולים הללו אחוזי עונשין שנעו סביב ה-88% לאורך קריירה שלמה. אפיק ניסים? 100% באליפות אירופה ו-91.2% במהלך העונה שעברה בהפועל אילת! זה קלעי בדם!
שימו לב לכספי כשהוא מגיע לזרוק מהקו - הוא עומד כ-30 ס"מ רחוק ממנו! ראיתם פעם קלעי עונשין שלא עומד ממש על הקו? הרי העמידה היא זו שממקמת את הזורק בדיוק מילימטרי מהמרחק לסל שאליו זרק באימונים והוא זהה בכל המגרשים. כשהזורק לא עומד בדיוק עליו, סטייה של שני ס"מ קדימה או אחורה יכולה להיות ההבדל בין קליעה להחטאה.
בעבר, ידעה הנבחרת מכונות קליעה כברקוביץ' וג'מצי, קילרים הגנתיים כנדב הנפלד, ליאור ארדיטי ומוטי דניאל, פיק אנד רולר מעולה כמאיר טפירו וגם וירטואוזים כעדי גורדון ועודד קטש. בהינתן שלנבחרת הנוכחית שחקנים עם לא מעט כשרון אבל בלי מצויינות באף אספקט, צריך היה אולי ללכת על מתמחים ספציפיים.
כדי לפתוח הגנות מחוץ לקשת אין כמו אורלנד או דגן יבזורי - שני קלעים אוטומטים. חסימה של קוז'י ותרשמו שלשה. כדי להילחם בטרוף על כל כדור חוזר, שווה היה ללכת על אורי קוקיה, כי כשהוא בריא הוא הרודמן שלנו. הגנת ברזל היא הסמל המסחרי של מתן נאור. תן לו את הכוכב שממול והוא כבר יוריד לא את הסקור ואת החשק לשחק. בפיק אנד רול? אין על מורן רוט. חכם, זריז, נועז - עם קבלות.
נכון, בגדול, מה שראינו בסלובניה הוא אולי בחזקת "זה מה יש" אבל לדעתי, עם שינוי פרסונלי קטן כזה או אחר יכולנו להשיג את הגרוש ללירה, שכל כך היה חסר לנו מול בריטניה וגרמניה. וכן, על הדרך היינו יכולים לגרום גם קצת נחת לשמבן, שמביט על הכדורסל שלנו מלמעלה.
