31 במאי 2008, מחזור אחרון. הקרב בתחתית בוער, 4 קבוצות נלחמות על חייהן. בלומפילד: טביב ואוחנה מפרקים את הפועל כפר סבא בדרך ללאומית, ומשם אל התופת. וינטר: משה ביטון קובע 0:1 לבני יהודה מול מכבי ת"א ומשאיר את הזהובים בליגה אחרי שרשמו את הקאמבק הגדול בהיסטוריה. מאז, הכל השתנה.
צומת הדרכים ההוא שלח כל אחת לקצה אחר של הסקאלה. במשך חמש שנים הקבוצה מהשכונה להטה בצמרת והפכה לקוטלת גדולות ואליפויות. זו מהשרון, לעומתה, התגלגלה במורד עד לליגה א'. העונה בכלל והיום בפרט, עלולה בני יהודה לפתוח לעצמה את הדלת לרשימה העגומה ההיא. הפועל כפ"ס, מכבי יפו, הפועל ראשל"צ, שמשון ת"א, הפועל יהוד. אלה שהיו גדולות, רשמו עונות לפנתיאון בליגה הבכירה ונפלו מטה מטה אל תהומות הליגות הנידחות והפירוק.
אולי זהו רק המחזור ה-11. לכאורה, אנחנו עדיין מאמינים לכל הקלישאות: הדרך עוד ארוכה, נתגבר, נתאמן קשה, נמשיך הלאה, נרים ראש, נבוא מוכנים, יום אחד אולי נפרוש כנפיים. אולי, אבל מתחת לכל משפטי הסרק עומדת מציאות כואבת, שאננות וחוסר תפקוד משווע של קבוצה סופר-מוכשרת שפשוט משלבת ידיים ומחכה באפאטיות מעצבנת שהמשיח יגיע. מקום אחד לפני האחרון, 5 נקודות מ-30, ההגנה השניה הכי גרועה בליגה ( רק רמת השרון ספגה יותר). התקפה? לרעננה אותה כמות שערים והיא במקום השלישי. מה לעזאזל קורה פה?
קשה לדבר על ירידת ליגה, בטח כששועלת קרבות התחתית עומדת על הפרק. בני יהודה כבר ידעה ימים קשים, אבל הפעם נראה שזה יותר מדי. הזהובים לא הצליחו לסלול את דרכם לליגה האירופית בתום העונה שעברה ובמועדון סגרו את הכיס. הרכש עלוב, האובדן של גלבאן ומרינקוביץ' משמעותי מדי וחבורת הנערים נראית כמו עדר כבשים עיוור ללא רועה.
ועדיין, בעונה שעברה, בני יהודה עם סגל דומה ניצחה את התל אביביות, מכבי חיפה ובית"ר, הציגה כדורגל מרשים, לוחמני, פרודוקטיבי, חצוף. המאמן, אותו מאמן. העונה, משהו נשבר בפנים, בקרביים של המועדון. מעולם לא היה כל כך קל לנצח את בני יהודה. קלות הדעת בה נתפסים הפסדים היא בלתי נסבלת.
הכשלונות הצטברו וכעת האקדח המאשים יורה לכל כיוון. קשטן המיושן איבד שליטה, מדברים בשכונה על נתק ולא נראה שמישהו שם מתכנן לרוץ עבורו. האוהדים רוצים להחליף את המאמן, ההנהלה, הבעלים, לרדת ליגה, להתפרק. להתנקות מהכל, להשאיר רק את השם והדגל ולחזור. הוויתור מהיר מדי, וכאן בדיוק הבעיה: מי אמר שדינה של בני יהודה לא יהיה כאותן גדולות שירדו ללאומית ומעולם לא שבו לגדולתן?
אי אפשר להאשים רק את השחקנים או המאמן במצב. הבעיות בבני יהודה גדולות מהאנשים על כר הדשא. משהו רקוב שם ויש תחושה שהעורקים לאט לאט נסתמים ועוד מעט יגיע ההתקף שישלח את המועדון הזה לעשות חשבון נפש. התסכול מובן, אבל בני יהודה לא יכולה לחכות לנס דוגמת 2008, וחייבת למצוא את הגחלים האחרונים בשיירי המדורה שלה ולנשוף בהם רוח. מה שבטוח, אסור לה בשום פנים ואופן להמשיך כאילו כלום ולהתייחס בזלזול למצבה. בשורה התחתונה, הסיכויים שלה להתאושש מירידת ליגה קלושים. גם אם זה רק המחזור ה-11, הסטייט-אוף-מיינד שלה לחלוטין כבר שם, בקרבות מאי.
פעם שאלו את חברת הכנסת וכלת פרס ישראל, גאולה כהן, האם ישראל צריכה להחזיר שטחים תמורת הסכם שלום. "אנחנו רק חוליה אחת בשרשרת הדורות שנצטוותה לשמור על הארץ הזו", הייתה תשובתה של חברת החירות/תחיה. "אין לנו זכות לוותר על חלקים ממנה". וזה בדיוק המצב בבני יהודה. נראה שבמועדון לא הבינו שהם קיבלו את הזכות לעמוד על המשמר.
עזוז, ראלי, עגייב, פיניש, אדרי, ברוך, ביטון וזמיר, כמו גם קשטן ודמאיו, כולם רק חוליה אחת בשרשרת הדורות בתוך ההיסטוריה האדירה הזו ואין להם פריבילגיה להרפות את האחיזה. אפשר להפסיד, אבל רק אחרי שירקתם דם. במגרש הכדורגל אין פינות ליטוף, בטח שלא רחמים. בני יהודה מעולם לא הייתה עשירה, זה האופי שהפך אותה לקבוצה משמעותית. היא מעולם לא סמכה על נסים, גם אם הם עברו בשכונה מדי פעם.
בני יהודה תתארח הערב ברמת השרון למה שאביב חדד כינה "משחק העונה שלנו". אבל חדד לא מבין דבר אחד: זה לא משחק על עונה, זה משחק על גורל של מועדון שלם. הקרב הערב יהיה לא על ההיאחזות בליגת העל, אלא קרב נגד הליגה הלאומית, נגד ליגה א', נגד העתיד השחור שמחכה למועדון הזה מעבר לפינה. לרמת השרון אין זכות כרגע להיות בליגת העל, עבור בני יהודה זו חובה. אל תפספסו את הרכבת.
"זה שעסוק כל הזמן בלראות את חצי הכוס הריקה, לא יישאר בידיו זמן למלא אותה"
[גאולה כהן]
