1. בלעדייך, כל העיר הזאת ריקה
אווירה נהדרת? בהחלט; קור ירושלמי אופייני? ודאי; צהוב-שחור קלאסי מול לבן וצהוב-כחול קלאסי קצת פחות? גם כן; שני מועדונים בעלי מסורת ויריבות עתיקה? ללא ספק; אבל בכל זאת, החוויה בטדי לא היתה שלמה, כי חלק אחד בפאזל הלך לאיבוד. פשוט לא היה שם. נעלם.
בית"ר ירושלים, היא ולא אחרת, היתה חסרה במשחק בין בית"ר ירושלים למכבי תל אביב.
ערב המפגש, דיברו על חגיגה. על 25-30 אלף צופים באיצטדיון היפה בישראל. בפועל הגיעו פחות, ומבט על היציע הדרומי היתום הראה שעוד ארוכה הדרך אל העושר של כיסו של אלי טביב דרך מכירות כרטיסים. "אם היתה לנו קבוצת כדורגל נורמלית העונה ולא אוסף לא ברור של שחקנים, היו מגיעים לכאן 40 אלף איש בקלות", קבע אחד מאנשי המשק של בית"ר.
כמה ספקולטיבי, ככה נכון.
החולשה הזו, של בית"ר הגדולה, בולטת במיוחד ברגע שמגיעה האלופה לבירה, במשחק שפעם יכול היה למלא פעמיים את טדי בלי בעיה. וזה לא משנה אם על הקווים נמצא אלי כהן או אלי כהן שהחליף את אלי כהן, דוד אמסלם, רוני לוי או ז'וזה מוריניו. עוד מהרגע הראשון היה ברור לאן הולך המשחק הזה - וגם השער הנפלא של בראיין ז'ונס הוא לא יותר מפלסטר של הבקו"ם לשבר בעצם.
נכון, אין שום חדש בזה שהקבוצה של המדינה היא כבר לא מה שהייתה - פרט לשתי העונות תחת הכסף של ארקדי - בערך מאז שאלי אוחנה תלה את הנעליים; היציע המזרחי נותר אמנם אותו יציע מזרחי (עם שיפוץ יפהפה), הקהל הקולני והפנאטי נותר אותו קהל קולני ופנאטי (רק עם תוספת של דגלים עם ראשי התיבות LF), השירים על האמא של כוכב היריבה נותרו אותם שירים על האמא של כוכב היריבה (פעם זה היה נמני/גרשון, היום זה בן חיים/זהבי) והמנורה נותרה בעלת שבעה קנים. הקבוצה ההיא ממש לא נותרה אותה קבוצה.
- "תראה אותו, שם, לא זז"
- "מי?"
- "נו, ההוא... אה... רגע, כן. אהה, ברק משה"
השיחה הנ"ל התקיימה בין שני אוהדי בית"ר, והיא אולי מספרת את כל הסיפור. לקבוצה הזו יש כל כך הרבה ביקוש - וכל כך מעט להציע. וזה לא שברק משה, ספציפית, היה רע. להיפך, הוא דווקא היה מהפחות-גרועים בקבוצה של אמסלם. או של רוני לוי.
אבל נסו לדמיין דיאלוג שכזה, בין שני אוהדי בית"ר שלא מצליחים לזהות את יוסי אבוקסיס מהיציע. או אולי את אודי אשש, או רונן חרזי, ז'אן טלסניקוב ואפילו אישטוואן המאר. אבסורד, לא? ברור שבכדורגל של היום התקציב הוא חזות הכל והכוכבים הגדולים כבר לא ממשיכים לכיוון דרום-מזרח על כביש 1, אבל בכל זאת - משהו פה צורם. לא טבעי. כי בית"ר, למרות הכל, תמיד היתה זוהרת. סוג של מלכת הכיתה, שמשפריצה סקס-אפיל לכל עבר. היום? חפשו בקטמון, שם יותר כיף.
2. מי מפחד מסוזה?
אם, נניח, היו מצמידים לפאולו סוזה את המכשיר הזה שמודד את כמות הקילומטראז' שעבר, אין ספק שניתן היה לגלות שהוא שרף יותר שטחים מאנדרס טונייס (בדקנו, יש שחקן כזה) רק בתוך האיזור הטכני. את תנועות הידיים ברור שהוא למד מפפ גווארדיולה ועושה רושם שגולדהאר וג'ורדי שוב פגעו בול.
תשאלו את טל בן חיים, שהיה בוודאי האדם השמח במגרש עם פתיחת המחצית השניה: לאורך כל 45 הדקות הראשונות הוא רץ על קו שמאל, זה שליד סוזה. על כל טעות שלו הוא חטף את הצעקות ישר לעור התוף ונדמה היה שאם הם היו שם רק שניהם לבד - זה היה נגמר בצורה סימפטית אפילו פחות. בחצי השני, בן חיים כבר היה רחוק מהמאמן שלו ומכל האקשן, אז הוא היה חייב לתבל את המשחק בעימות עסיסי עם אופיר קריאף. בוגר.
אבל לסוזה יש את בורדו והדרבי על הראש, אז ספק אם שטות כזו או אחרת תטריד אותו. הוא מצידו ממשיך לירות קלישאות בקצב של M-16 אוטומטי בלי שום מעצור, וממשיך לספר שאין לו מושג מה רוטציה ובאיזה שפה בכלל המציאו את המילה המוזרה הזו; מזל שהוא לא מבין מה זה - ובמקרה הושיב את גל אלברמן ומהראן ראדי על הספסל - אחרת איך אוהדי מכבי היו סוף-סוף קולטים שניקולה מיטרוביץ' הוא שחקן-שחקן? אפילו את השיר על ניקולה צהוב וגדול אחר, וויצ'יץ', הם העבירו על שמו של הקשר הסרבי.
בכלל, הקהל של מכבי (בכדורגל) הולך ומסתמן כטוב ביותר בישראל. נכון, גם הוא חזר למגרשים ברובו בשל ההצלחות האחרונות (ספק אם מישהו מהאוהדים נסע לקור של טדי ב-2008 כדי לעקוב מקרוב אחרי הקבוצה המחרידה של יאניק קמאנאן ורודי חדד), אבל בכל זאת מגיעה לו מילה טובה. שעה ארוכה אחרי המשחק, זאת לאחר שפונו אחרונים בהוראה המשטרה, נשארו אוהדי מכבי לעודד את השחקנים שלהם, לשיר "היום יום הולדת" לשרן ייני ופשוט להראות פעם נוספת: אחרי כל כך הרבה שנים של סבל, הם סוף סוף נהנים.
3. רק מילה טובה
גם במגרשי הכדורגל, כך עושה רושם, למדו לעשות כבוד. דקת מחיאות הכפיים לזכרו של ספי ריבלין הייתה מכובדת ומרגשת, כאשר כל האוהדים - בלי יוצא מן הכלל - נהגו באופן מופתי. נראה שנמצא הפתרון כנגד אותו אלמוני/פלוני/טיפש תורן שמחליט שבא לו לצעוק במהלך דקה דומית כזו או אחרת.
