מנוע המשחק לא יהיה זר לאלו מכם ששיחקו בגרסאות פיפ"א בשנים האחרונות, אך עם מספר שיפורים קלים ומדובר בגולת הכותרת של המשחק. תנועות השחקנים על המגרש (בשני צדדיו), לצד שילוב של מנגנון המגע (אשר משתפר משנה לשנה), יוצרים תחושה טובה ומהנה. פה ושם יש עדיין תנועות לא רצוניות וכניסות של הכדור לערבוביות שונות, אך הן לא פוגעות בהנאה.
הדבר אשר משפיע מאוד על מנוע המשחק, הוא לא השדרוג במנגנון המסירות והכדרור, וגם לא התוספת של תרגילי קרנות (ניתן לתכנן כיצד יתנהגו השחקנים בזמן הרמת הכדור), אלא התנהגות האינטליגנציה המלאכותית. האינטליגנציה המלאכותית היא פשוט מלאכת מחשבת בכל הקשור לאופן שבו היריב מתכנן את המערכים שלו ובו הוא יוצא להתקפות. לא אחת יתאים את עצמו היריב למערכי השחקן, בין אם מדובר בפריצות דרך האגפים, בין אם בבעיטות מחוץ לרחבה, ובין אם בהתקפות בכדורים ארוכים.
למרות זאת, יש מקום לשיפור. במקרים רבים שחקנים חותכים קדימה בתזמון הלא נכון ובכך מגדילים את כמות השריקות לנבדלים. לעיתים עולה כמות הנבדלים על כמות העבירות במשחק. בנוסף, רצוי לראות סוף סוף מנגנון שידמה נגיעות יד (הקושי הטכנולוגי עובר בתרגום של כדור ירוי לכדור מכוון). הוספה כזאת תוסיף המון מתח ועניין ותהווה את רף האותנטיות האולטימטיבי.
נקודה נוספת היא ההבדל הפסיכולוגי והרגשי בין חווית המשחק המקוונת לזאת מול המחשב. ההבדל הבולט והניכר לעין כאשר משחקים ברשת מול שחקנים אנושיים הוא שהיריב הממוחשב עדיין רובוט. במשחק הרשת, בטח כאשר מדובר בנבחרות ובטח כאשר מדובר במשחקי הדחה, המתח, הדופק ולחץ הדם עולים ככל שהמשחק מתקדם. מה שמיוחד בכל הקשור להתמודדות מול יריב אנושי, הוא סף השבירה. בניגוד למחשב שלא מרגיש כאב לאחר גול בדקות הסיום, השחקן האנושי מרגיש זאת וחושף את עצמו לעוד מתקפות, במה שיוצר משחק אטרקטיבי במיוחד.
מצב המשחק המרכזי מציג הדמיה מלאה של טורניר הגביע העולמי עצמו על כל שלבי המוקדמות, כולל כל הנבחרות אשר השתתפו בניסיון ההעפלה לברזיל 2014. בין אותן נבחרות אשר ניסו את מזלן ולא הצליחו ניתן למצוא גם את נבחרת ישראל, שבניגוד לגרסאות העונתיות של פיפ"א, מופיעה כאן במלוא הדרה. ישראל מציגה הרכב רחב ומעודכן הכולל את ערן זהבי, יוסי בניון, תומר חמד, עדן בן בסט לצידם של שרן ייני, אלירן עטר, עומר דמארי, אריאל הרוש ואפילו אייל משומר.
לצד מצב הגביע העולמי (אותו ניתן לשחק גם ברשת), מציג המשחק את מצב הדרך לריו דה ז'נרו. מצב זה הוא למעשה מצב הליגות המוכר ממשחקי הרשת השונים מהשנים האחרונות, תחת ממשק חדש שמאתגר את השחקן להתחרות בכל אחת מהערים המארחות, כאשר המטרה הסופית היא הגעה לאצטדיון המרקאנה המיתולוגי. בדומה לרעיון הליגות, גם כאן על השחקן לאסוף נקודות דרך הישגיו על המגרש, וגם כאן רמת הקושי ואיכות השחקנים עולה ככל שמתקדמים לעברה של ריו.
בכל הקשור למצב שחזור הסיטואציות, גם כאן מדובר בפספוס. הרעיון הוא נחמד. הוא דורש מהשחקן להיכנס לסיטואציות מסוימות אשר התרחשו במהלך משחקי המוקדמות, תחת מגבלת זמן ומגוון רחב של אתגרים. דווקא במצב כזה חסר מאוד שחזור סיטואציות ממשחקי עבר, בהן לדוגמא גמר המונדיאל באיטליה 90 (להיכנס לנעליו של מראדונה לאחר הפנדל של גרמניה בדקות הסיום). החיסרון של נבחרות עבר הוא קריטי, נכון שלא מדובר בחסרון מוחלט, פה ושם מציג המשחק תלבושת קלאסיות, ומספר שחקני עבר, אבל כל עוד אין את מראדונה ופלה, זה לא זה.
לסיכום, נהניתי מגרסת המונדיאל של סדרת משחקי פיפ"א, מנוע המשחק מציג משחק מאתגר שלצד מצבי המשחק המקוונים יעביר שעות רבות של הנאה בטורנירים. למרות זאת, בראייה היסטורית, בעיקר בהשוואה לכותר המונדיאל הקודם מלפני ארבע שנים, אין קפיצת מדרגה. המשחק הוא למעשה פרק הסיום במהפכה שהתחילה לפני מספר שנים, וכעת בעידן הקונסולות החדש הגיע הזמן לקפיצת המדרגה הבאה.
