גבול מטושטש: כשהספורט הופך לשדה הקרב והמלחמות לבידור

"יום אבל לעולם הכדורסל" (טוקבק על פציעתו של קובי בראיינט), "אש בעיניים"/"יום שני מלחמה"/"בלי רחמים"/"תביאו את הדרבי או שאתם מתים" (שלטי אהדה של הפועל ת"א). "שחטנו אותם" (עומר דמארי על מכבי חיפה בסיבוב הראשון), "תנו את הדם על המגרש" (יובל נעים לשחקני עכו), "זה קרב של לחיות או למות" (דווין סמית' על ההצלבה).

לא ברור מתי החלה זליגת הביטויים מעולם המלחמות לעולם הספורט, אולי ביום שבו שני האלמנטים שמכריעים מי ינצח קיבלו את אותו השם - כדור. המצב בו נפגשות שתי יריבות במעמד תחרותי הפך את הספורט לקרב ואת הקרב לספורט. הבעיה אמנם מתחילה בשפה, אבל היא מסתיימת רחוק בהרבה.

רק העונה עולם הספורט שלנו זכה לכותרות שקרובות יותר לפלילים. שחקן כדורגל נעצר בחשד לרצח, גיא פניני קרא ליונתן שולדבראנד נאצי, אוהד הפועל ת"א הצדיע במועל יד ושני צ'צ'נים פוצצו את בועת הגזענות עד שהאוהדים שרפו את המועדון. מילולית. התיאורים הקרביים קיבלו ביטוי פיזי במציאות כהמשך ישיר לעולם שבתוכו גדלנו, עולם שמלא במורשת קרב וסיפורים שקשה להכיל. את המחיר אנו משלמים יום יום.

עודף המלחמות, ההרוגים, סיפורי הזוועה והכאב הבלתי ניתן לתפיסה הפכו את כולנו בעל כורחנו לקהי רגשות. הכול בא בקלות והולך בקלות, הפכנו לחברה צמאת דם שמחפשת אקשן בכל פינה, בעיקר אם זה בא על חשבון האחר. רובו של הדור הצעיר חולה בציניות, זלזול בזולת והכי גרוע - אינו ירא מלחמות. אנחנו אדישים למצוקות, לפחדים, לרגשות, הדחקנו את הפצע שלנו והשתמשנו בהיסטוריה ובכאב כתירוץ להנפת החרב. אנחנו סבלנו, עכשיו תורכם. מנהיגינו מדושני הקרבות מטפטפים לנו כי אנחנו במלחמה תמידית ותחושת הקרב זולגת בין שכבות החברה ולבסוף, נוחתת על כר הדשא. הלכנו לישון עם אקדח מתחת לכרית ופתאום אנחנו מתפלאים איך נפלט כדור ישר לראשנו.

בשנים האחרונות האדישות הגיעה לרמות חדשות. הנה הגיעה כמעט-מלחמה שהוציאה מעם ישראל את ה"מיטב". אירועי ספורט רבים בוטלו או נדחו ואנחנו פשוט התיישבנו מול המרקעים ופיצחנו גרעינים מול "כיפת ברזל". כולנו, לא רק אוהדי הספורט הפכנו לפרשנים צבאיים, מדיניים וקראנו לשחוט את עזה. מילאנו את הרשתות החברתיות בקריאות לרצח עם, סתם בשביל הכיף. הסיקור המפורט של כל אבן שנזרקה הזריק לנו את המלחמה לווריד והושיב אותה לצידנו בסלון. פתאום קל להרוג, למעוך את האחר, גם אם זה רק ביטוי. וכפי שכולנו זוכרים, המילים נראות תמימות תחילה, אך הספורט הוכיח שהן מחלחלות מטה והופכות למציאות.

המלחמות לא לבד, אחריהן מגיע השכול. כמה עצוב להגיד, אנחנו נהנים "לכאוב" את יום הזיכרון, לקפוץ לבריכת השירים היפים ולטבוע בה להנאתנו. שכל העולם יראה כמה כואב לנו, זה בטח אומר שאנחנו צודקים. הקרבות והשכול הפכו לתרבות, לבידור, בזמן שהתרבות האמיתית, ובתוכה הספורט הושלכו לשוליים והפכו לזירת קרב. חילופי התפקידים בין העולמות מטשטשים את האדם ואת חשיבותו, ערכו יורד דווקא במקום בו הוא אמור לעמוד במרכז. מדהים לחשוב כמה העולמות האלה רחוקים אחד מן השני. בצד הצבאי אנחנו נחשבים לטובים בעולם ובשני אנחנו חבורת זבי חוטם המדדים אחרי העגלה.

את הפתרון מצאתי דווקא בבית. לפני 31 שנה, 4 מילים בלבד תיארו את המציאות שלתוכה אני עתידה להיוולד: כדור בצוואר וצרור בבטן. דודי רס"ן יואב בן נון ז"ל נהרג כשרץ לבדו מול האש אי שם בין ארזי הלבנון. מבלי שידע עליי, הוא הגדיר עבורי את המילה חלל, ומבלי שאכיר אותו, חסרונו מורגש אצלי בכל פינה. שנה ו-4 חודשים אחר כך יצאתי לאוויר ואימי בהחלטה מושכלת גידלה אותי בבית מלא הומור ושמחת חיים. האובדן קיבל משמעות כשהתבגרנו והתחלנו להבין מה קרה. ימי הזיכרון שלנו הפכו להתכנסות משפחתית שהדמעות זולגות בה. מרוב צחוק. כן, אנחנו צוחקים ביום הזיכרון. אבל ההומור לא מגיע במקום האבל, הוא לא נועד כדי להדחיק או להסתיר את הכאב, אלא מגיע בצידו. הכול חי אחד ליד השני בהרמוניה קשה מנשוא, אבל חשובה.

כך עולם הספורט והמלחמה צריכים להתקיים, לחיות אחד בצד השני ולא להתערבב. הפרדה מוחלטת. לא מדובר פה רק בביטויים, אבל אין ספק שזו התחלה. אלה בדיוק הימים שבהם הדור שלא חווה הרבה מלחמות צריך לקחת פסק זמן ולעשות חשבון נפש. אוהדי הקבוצות, כמו גם הספורטאים, חייבים לקחת אחריות על צורת ההתבטאות שלהם ומן הסתם על המעשים, ולהשאיר את הספורט נקי. את המלחמות כנראה לא נעצור, אבל אולי אם נהיה אנשים תרבותיים יותר, נרצה פחות למות ולהרוג. אולי אם נאהב יותר, אפילו אם זו רק קבוצת כדורגל, נשנא קצת פחות. אולי אם נקשיב יותר, יהיו לנו יותר פתרונות ואולי אם נניח לרגע את הקרבות בצד ונתרכז במה שהחיים מציעים לנו, נדע להעריך אותם, ולהעריך גם חיים של אחרים.