"בשעה 13:30 בצהריים", כך נמסר על ידי הנהלת אצטדיון וומבלי עוד באותו ערב היסטורי, "נערכה סקירה של הקהל שכבר נכנס, והתגלה כי אין כמעט מקומות פנויים. המידע הזה נמסר טלפונית למשרדי הרכבת של לונדון. אבל אלפי אנשים נוספים המשיכו להגיע ברכבת או ברגל.
בשעה 14:00 המשטרה התקשרה לסקוטלנד יארד וביקשה תוספת גדולה של כוח שיטור רכוב. ב-14:15 הלחץ שיצר הקהל שבחוץ שבר את השערים, אנשים טיפסו על המחסומים, וההערכה היא כי עד להגעתו של המלך (ג'ורג' החמישי) נכנסו לאצטדיון 100 אלף אנשים נוספים". אין ספק - בצהרי שבת, ה-28 באפריל 1923, יומו של גמר הגביע האנגלי הראשון שנערך בוומבלי, אפשר היה להרגיש בצפון לונדון את האסון מתקרב.
אבל האנגלים יצאו בזול. "כמעט 1,000 אנשים שנזקקו לטיפול, 60 שפונו לבית חולים, הרבה עצמות שבורות, ו-40 דקות שלקח להשתלט על הקהל", הייתה השורה הסטטיסטית הלא נעימה, אבל גם לא טרגדית, שהודפסה למחרת ב"סאנדיי פיקטוריאל". "רק הוראות ברורות מצד המלך וכוחות שיטור גדולים שזומנו מיידית, חלקם רכובים, הצליחו להשליט סדר", דיווח העיתון. המלך, לפי הדיווח, הורה לאן לכוון את האנשים. והפעולות של השוטרים הרכובים עזרו למנוע טרגדיה בקנה מידה היסטורי. אחד השוטרים, על סוס בהיר שנראה לבן בתמונות שחור-לבן, הפך לסמל המשחק, שמכונה עד היום "גמר הסוס הלבן".
ככה שהמזל שיחק לאנגלים באותו יום, ולמרות שהאירועים סביב הגמר של 1923 עוררו דיונים בבית הנבחרים (מהם נולדו תקנות בטיחות חדשות), הרי שבסופו של דבר, הדיווח בעיתון הסתיים במלים חביבות למדי. "המספר הכולל של אנשים ששהו בתוך האצטדיון היה גבוה מ-200 אלף", נמסר, "התכולה הרגילה המוערכת שלו היא 127 אלף, וכנראה ש-150 אלף אנשים הצליחו לראות טוב את המשחק". וכשאתה יכול להתעסק במי ראה טוב ולמי הסתירו, אחרי יום שבקלות יכול היה להיגמר אחרת לגמרי ורק בנס הסתיים ב"כמה עצמות שבורות", מה הפלא שאצטדיון וומבלי זכה למעמד של בית מקדש?
יש מה לחגוג
אם שמתם לב לתאריך בסוף הפסקה הראשונה, אז בטח קלטתם שכל הדרמה הזו התרחשה אתמול, לפני בדיוק 90 שנה. במילים אחרות - אתמול חגגו האנגלים יום הולדת 90 ל"אצטדיון האימפריה", כפי שכונה באותם ימים. ובמקום להיות אצטדיון מקולל שכבר במשחק הראשון בו התרחש אסון, הוא הפך לאחד האצטדיונים האהובים, המפורסמים, החשובים והמפוארים בעולם כולו.
78 גמרי גביע אנגלי, 258 משחקי נבחרת, מונדיאל 66', 40 גמרי גביע הליגה, 6 גמרים אירופאיים ויורו 96' זו רשימת אירועי הכדורגל הבולטים שהוא אירח לאורך השנים, אבל זה לא כולל את המשחקים האולימפיים של 48', קרב אחד של מוחמד עלי, עשרות משחקי אלוף האלופים ברוגבי ליג, משחקי NFL, מרוצי כלבים או תחרויות מוטוריות, הוקי שדה ו-WWF. ועוד לא הזכרנו דרשה של האפיפיור. בכל זאת, מקדש או לא מקדש? אה, כן, ומה עם פרדי מרקיורי וקווין, בונו ו-U2, מייקל ג'קסון, מדונה, ברוס ספרינגסטין, הרולינג סטונס ומאות אומנים אחרים שהטריפו קהלים עצומים לאורך השנים? ובכן, כל הדברים האלה - ועוד - מצאו את זמנם ומקומם בין כתלי וומבלי – כפי שהם מובאים .
וומבלי, כמובן, עדיין חי ובועט. בין אמצע יוני לאמצע ספטמבר הקרובים הוא יאכלס את ספרינגסטין, רובי וויליאמס ורוג'ר ווטרס - שלושה ממופעי המוסיקה הגדולים, המבוקשים והמוצלחים אי פעם. ובעוד פחות משבועיים יארח את גמר הגביע האנגלי בין מנצ'סטר סיטי לוויגאן, כך שחגיגות ה-90 תופסות אותו במצב טוב מאי פעם. מלבד, כמובן, העניין הפעוט הזה ש... זה לא אותו אצטדיון שאירח את הגמר של 1923.
אבל העובדה שוומבלי הנוכחי, שהחל להיבנות ב-2002 על חורבותיו של האצטדיון הקודם, נפתח רק ב-2007, לא מפריעה לאנגלים להתפלש בנוסטלגיה. בשבילם, וומבלי הוא וומבלי הוא וומבלי והמתקן עוצר הנשימה והאולטרא מודרני שעומד שם היום הוא בסך הכל התגלות שנייה של אותו מבנה מיושן שראה ב-28/4/23 את בולטון מנצחת 0:2 את ווסטהאם. אז מה אם שני המגדלים כבר לא שם. היום יש קשת ענקית. ואז מה אם התמונות כבר לא בשחור-לבן, היום יש שער בטון מואר המוקדש ל'בילי', אותו סוס לבן שעזר לשמור את הקהל מחוץ לקווים בגמר ההוא. מסורת זו מסורת.
הצד הטוב של הקידמה
יחד עם זאת, עם כל הכבוד למסורת, הרי שעבור כל אחד ממליוני המבקרים שפקדו את האצטדיון החדש ב-6 השנים האחרונות - העובדה שהאנגלים שפכו כ-750 מליון פאונד על מבנה חדש היא ברכה עצומה. כי החווייה שוומבלי החדש מעניק - ויהיה זה במשחק כדורגל או הופעת רוק - היא לא פחות ממושלמת. מהגישה, ההמתנה בחוץ והכניסה, דרך זוויות הצפייה, האקוסטיקה והאווירה, ועד השירותים, המזנונים והנזילה החוצה - לאצטדיון הישן, שנבנה בעלות של 750 אלף פאונד (שווה ערך לכ-33 מליון פאונד בכסף של היום) לא הייתה כל דרך להתחרות במה שהקומפלקס החדשני מציע.
וזה מביא אותי חזרה לווסטהאם, שכאמור במשחק שחנך את "אצטדיון האימפריה" לפני 90 שנה ויום הפסידה לבולטון. בימים אלה ממש מקיימת הנהלת המועדון רב שיח פתוח ומבורך (ואמיץ) מול אוהדי הקבוצה סביב המעבר הצפוי לאצטדיון האולימפי ב-2016. מצד אחד, לאוהדים טענות וחששות מובנים. הם חוששים שהאצטדיון האולימפי יחסר את האווירה של אצטדיון כדורגל, שהקהל ישב רחוק מדי מהדשא, ושהבניין עצמו - בגלל שייארח שלל אירועים אחרים - אף פעם לא יהיה "הבית של ווסטהאם", כמו שאפטון פארק הוא היום. שאי אפשר יהיה לשים את סמל הקבוצה, בצורת שני עמודים, סביב הכניסה - כמו באפטון פארק. שהכסאות לא יהיו בצבעי המועדון.
מצד שני, קארן בריידי, סגנית יו"ר המועדון, מבינה את כל זה. לכן היא העלתה לפני 10 ימים את בו היא מנסה לענות על מרבית הטענות. בריידי מציגה, בצורה מאוד ידידותית, את תכניות הבנייה של "מתיחת הפנים" שיעבור האצטדיון האולימפי, ושיהפכו אותו לאצטדיון כדורגל לכל דבר, עם קהל קרוב לדשא וגג שיעניק אווירה אינטימית. היא מסבירה כיצד החנויות והקופות מסביב לאצטדיון יהיו שייכות לווסטהאם וישוו למקום תחושה שהוא כולו של המועדון, טוענת כי יהיה הסכם מובטח לפיו פעילות מועדון הכדורגל קודמת לכל פעילות אחרת של האצטדיון, וכי במחיר מצחיק של 2 מליון פאונד שכירות לשנה, הרי שהאפשרויות לצמיחה כלכלית של הקבוצה שטמונות במעבר הזה יאפשרו להנהלה להעמיד על הדשא קבוצה טובה יותר.
תואר בניהול
וכל הסיפור הזה טומן בחובו לא מעט שיעורים שאנחנו כאן, בישראל, חייבים ללמוד מהם. קודם כל, הכבוד למסורת שהאנגלים מפגינים בימים האחרונים, בין אם זה בחגיגות ה-90 לוומבלי ובין אם אלה אוהדי ווסטהאם שמפגינים נאמנות כלפי אפטון פארק המיושן, למרות היוקרה שבמעבר לאצטדיון האולימפי - הוא משהו שכדאי לנו לספוג ממנו כמה שיותר. שנית, העובדה שהאנגלים לא חששו להשמיד את וומבלי הישן לטובת מבנה ראוי בהרבה, מזכירה עד כמה עלוב ומביך הוא האצטדיון הלאומי שלנו, שהסבל של לצפות בו בכדורגל מתגמד רק נוכח הסבל של לצפות בו בהופעת רוק.
אבל חשוב מכך - הרצינות, המקצוענות, תשומת הלב לפרטים, הפתיחות, השקיפות והאיכפתיות כלפי כל המעורבים, בהן הנהלת ווסטהאם מנהלת את הסיפור הסבוך של המעבר לאצטדיון החדש, זו דוגמא ומופת לניהול ספורטיבי, תרבותי ואדמנסטרטיבי. וכל מה שזה דורש הוא הצבת אנשי מקצוע נכונים, בשכר, במקומות הנכונים. חבל רק שמכאן זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית.
