עזבו שמות רגע. שמות באים עם מטען. קחו חלוץ שבגיל 17 עולה לבוגרים של ליברפול, ובגיל 17 וחצי כובש שער בכורה. עונה אחר כך הוא כבר החלוץ הפותח של הקבוצה, אז לגמרי קבוצת צמרת בפרמיירליג. והוא כובש 18 שערים ליגה ו-23 שערים בכל המסגרות. להזכירכם: בימים בהם לא היו בעולם לאונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו, 18 שערי ליגה לעתים הספיקו כדי לזכות בתואר מלך השערים. עונה של חלוץ עם 23 שערים בכל המסגרות הייתה עונה מצויינת. הבחור הזה נתן עונה כזו כבר בשנת הבכורה המלאה שלו בבוגרים, כשהוא רק בן 18. בסוף אותה עונה הוא גם הבקיע במונדיאל את אחד השערים היפים בתולדות הגביע העולמי. העולם היה לרגליו.
והוא בעט בברזל בעודו חם כששוב כבש 18 שערי ליגה ו-23 בכל המסגרות בעונה שאח"כ. שנה לאחר מכן קצת פציעות פגעו לו בתפוקה (11 שערי ליגה ב-27 הופעות), אבל בעונה הרביעית שלו בבוגרים, כשהוא עדיין בחור צעיר ורק בן 21, הוא כבש 16 שערי ליגה והקבוצה סיימה במקום השלישי. מעבר לכך, הוא כבש שער גם בגביע הליגה – בו הקבוצה זכתה. הוא כבש 4 שערים בגביע אופ"א – בו הקבוצה זכתה. והוא כבש 3 שערים בגביע – שניים מהם מגיעים בדקות ה-83 ו-88 של הגמר, משלימים מהפך מפיגור 1:0 מול קבוצה ענקית, ומביאים עוד גביע, שלישי באותה עונה לקבוצה. את העונה הוא סיים עם 24 שערים בכל הסגרות. בקיץ הוא כבש את השער השני ב-1:2 על אלופת אנגליה ושבועיים אח"כ את השלישי ב-2:3 על אלופת אירופה והקבוצה שלו זכתה בעוד שני תארים (גביע הצדקה והסופר קאפ האירופאי) והעלתה את מאזן הגביעים שלה ב-2001 לחמישה. כל השערים והתארים האלה הביאו לו, בגיל 22, את תואר "כדור הזהב" לשחקן השנה בעולם.
אתם מסוגלים לדמיין מה היה קורה היום בעולם עם שחקן שכזה? צעיר ונאה, כובש בצרורות, מלהיב ומהיר, חד וקטלני, וגם אחד שזוכה בתארים? 20 מליוני לייקים בפייסבוק, 5 מליון עוקבים בטוויטר – ואלה מספרי מינימום. וזה לא נעצר שם. בשלוש העונות הבאות הוא כבש 75 שערים ב-135 הופעות עם הקבוצה שלו, בהם רשם עוד סגנות ועוד זכייה בגביע הליגה. וזה לא שבנבחרת הוא נעלם. עד תום אותה תקופה הוא כבש 28 שערים ב-66 הופעות בינלאומיות (בגיל הזה למסי היו 19 שערים בנבחרת, לרונאלדו 22).
גם פציעות טורדניות ומעבר לריאל מדריד, בשיא תפארת כישלון הגלקטיקוס, לא לגמרי בלמו את קצב הכיבושים – ולמרות שנאבק בפציעות ושעלה מהספסל בחלק גדול מהמשחקים עדיין כבש 13 שערי ליגה – עונה שמינית ברציפות בה הוא מספק כמות שערים דו ספרתית בליגה בלבד.
בקיץ בו הוא עזב את ליברפול לריאל הוא יצא עם נבחרת אנגליה ליורו 2004. סול קמפבל בן ה-29, מהבלמים הטובים בעולם, עמד במרכז ההגנה, ובמשחק השלישי בטורניר כבר צוות עם ג'ון טרי בן ה-23, שמאז ועד לא מזמן היה בעצמו אחד הבלמים הטובים בתבל. המגן השמאלי שלהם היה אשלי קול בן ה-23 (יותר מ-50 בישולים בקריירה, 3 אליפויות ומאזן מושלם של 7 מ-7 בגמר הגביע האנגלי, עם שתי קבוצות). במרכז הקישור עמדו פרנק למפארד בן ה-25 (יותר מ-200 שערים בקריירה, יותר מ-120 בישולים, 3 אליפויות, 4 גביעים ואליפות אירופה) וסטיבן ג'רארד בן ה-24 (יותר מ-150 שערים בקריירה, יותר מ-100 בישולים, אליפות אירופה ושני גביעים). את הקישור השלימו דייויד בקהאם בן ה-29 (כמעט 150 שערים בקריירה, יותר מ-120 בישולים, 9 אליפויות עם 3 קבוצות שונות, אליפות אירופה ושני גביעים) ופול סקולס בן ה-29 (יותר מ-150 שערים בקריירה, יותר מ-120 בישולים, 10 אליפויות, 2 אליפויות אירופה, 3 גביעים). בחוד ניצבו אואן עצמו כמובן, בגיל 24 (יותר מ-260 שערים בקריירה), ו-וויין רוני בן ה-18 (חגג לא מזמן 27 וכבר כבש יותר מ-230 שערים בקריירה וזכה ב-4 אליפויות ובליגת האלופות).
עם כמעט 1000 (אלף!) שערים, יותר מ-600 בישולים, יותר מ-30 אליפויות ו-20 גביעים, 8 מדליות זהב של ליגת האלופות, וכשכולם מוכשרים, כולם מהטובים בעולם בעמדות שלהם וכולם בשיאם – הימים ההם היו בערך הזמן היחיד מאז 1966 שהציפיות המוגזמות של התקשורת האנגלית מהנבחרת שלהם לא היו כל כך מוגזמות. בשינויים קטנים, זה גם היה נכון למונדיאלים שלפני ואחרי (2002 ו-2006).
האם זה מוגזם לצפות מהרכב שכזה שיגיע רחוק במונדיאל? האם זה מוגזם לצפות מהרכב כזה שיחזור הביתה עם הישג גדול מאליפות אירופה? התשובה ברורה: זה ממש ממש לא. אני אחזור על המשפט כי אני מרגיש שהוא לא נאמר מספיק בזמנו (בגלל שאנחנו רגילים לצחוק על הציפיות של האנגלים מהנבחרת שלהם), אבל ככל שעובר הזמן הוא נראה לי נכון יותר ויותר: בימים ההם הציפיות המוגזמות של התקשורת האנגלית מהנבחרת שלהם לא היו כל כך מוגזמות.
אבל לפני שהדברים בכלל נבנו, הם התפרקו מהר מאוד. הברכיים של אואן (מאז 2005 לא הצליח להישאר בריא אף עונה), הרגל (ברבע הגמר ב-2004) והעצבים של רוני (ההרחקה מול פורטוגל ב-2006), קור הרוח בפנדלים (עפו מהנקודה ביורו 2004 ומונדיאל 2006, פעמיים מול פורטוגל). תוסיפו לזה קצת חוסר מזל (השער של למפארד מול גרמניה בדרום אפריקה, ניצחון ישראלי בדקה ה-90 על רוסיה, מי היה מאמין?!) ובעיקר את חוסר היכולת של המאמנים להוציא את המיטב מהשילוב למפארד-ג'רארד, ותקבלו דור שעשה רק שלושה רבעי גמר רצופים (2002/4/6). כשמסתכלים שוב על השמות ששיחקו בהרכב באותם ימים, על הגילאים של החבר'ה אז ועל הקריירות שהם עשו, שלושה רבעי גמר רצופים הם באמת אכזבה. זה באמת דור שיכול היה לייצר איזשהו הישג זכור. גם חצי גמר מונדיאל זה הישג זכור. בטח שגמר יורו.
אבל דבר מכל זה לא קרה. כל החבר'ה נמצאים היום בדמדומי הקריירה, נאבקים בפציעות או על מקום בהרכב ומתקשים להציג יכולת גבוהה באופן סדיר. הדור האנגלי הנוכחי יגיד תודה אם יעשה שלושה רבעי גמר ברצף. ואואן? אחרי 209 שערים ב-417 הופעות עד 2005 (ממוצע של 26 שערים ב-52 הופעות לעונה, למשל 8 שנים) צנח ל-52 שערים ב-149 הופעות מאז (ממוצע של 8 שערים ב-23 הופעות לעונה). הנפילה הזו, ההתרסקות המטאורית הזו, שהתרחשה החל מגיל 26 בערך, גרמה לכך שרבים זוכרים כיום את אואן כבלוף. כמו שהם בדרך כלל מתייחסים לנבחרת אנגליה. אבל החצי הראשון של הקריירה של אואן, והסגל שעמד לרשותה בין 2002 ל-2006, ראויים ליותר מכך. הם ראויים לכך שיזכרו את הדברים הגדולים והמרשימים שהם כן עשו. ויותר מכל – הם ראויים לכך שלפחות יזכרו אותם כהחמצה. כי גם כדי להחמיץ צריך קודם כל להגיע למצב. אואן ואנגליה של אותם ימים הגיעו למצב. לזכור להם את הפוטנציאל ואת השנים הטובות בהן הם גם מימשו אותו יהיה יופי של מתנה לתת לחלוץ, שאתמול חגג 33, כשהוא שחקן ספסל יקר בסטוק סיטי. מתנה שאני חושב שהוא ישמח לפרוש איתה, מתי שזה לא יקרה.
