פרדסים. הקניותר. קבוצת כדוריד נחמדה. הסקציה. המכון הביולוגי. הקונוטציות שעלו לראש היו מוגבלות. זהו, לא עוד. נס ציונה היא כבר מזמן לא מצבור המבנים על הדרך בין ראשון לרחובות. חודש וחצי בלבד מפתיחת העונה הראשונה שלה בליגת העל, אפשר כבר להכריז: נס ציונה היא עיר של כדורסל.
350 אוהדים ליוו אותה לאשדוד. 1,200 צופים גודשים כל משחק ביתי. לו היו עוד מקומות, גם הם היו מתמלאים. אם בעבר ילד שהיה רוצה לעסוק בספורט היה נכנס לכדוריד או מחפש מסגרת בראשל"צ או רחובות השכנות, היום ישנה רק עדיפות אחת. קודם כל כדורסל בנס ציונה, אחר כך כל היתר. להיות לוחם כמו טל, לקפוץ כמו טיילר, להיות ווינר כמו מאיר.
הניצחונות המפתיעים והמרשימים על מכבי ת"א, הפועל ת"א, הפועל ירושלים ומכבי חיפה נתנו משנה תוקף לעליה ההיסטורית. גם הטעם שלהם היה מתוק. מאוד. אבל נס ציונה נמצאת בשלב בו היא נבנית מהקשיים. מהמאבקים. מהצורך להוכיח צעד אחר צעד, תרגיל אחר תרגיל וחסימה אחר חסימה שמקומה בליגת העל. שהיא כאן בזכות, לא בחסד. אף אחד לא עשה לה הנחות. איש לא ויתר בשבילה על מקום. אף פונקציונר לא הנחית אותה בצמרת. היא צמחה מלמטה, ועדיין צומחת.
לפני מספר שבועות הגעתי לבד לאולם המושבה. משחק השלמה מול גלבוע/גליל אחרי 4 ניצחונות רצופים, בזמן שהמדינה שמחוץ לנס ציונה התרכזה במכבי ת"א-פנאתינייקוס. אווירה של חג. נציגי הנהלה מקומיים מתרוצצים בחריצות כדי להבטיח שהכל תקין. שכל אחד יודע מה תפקידו במארג. סדרנים שלמדו מהר מאוד לאהוב את הקבוצה. "התקינו לוח חדש. יפה, נכון?", מתגאה אחד מהם. "נקווה שהוא לא יביא נאחס". משפחות שלמות ביציעים. אב שלקח את הבן עם חברים מבית הספר. סבתא שבאה עם שני נכדים. הרבה ילדים צעירים. המון. כמו פסטיגל, רק בלי השמאלץ והצרחות. ואז נפתח המאבק.
מאחורי הסל כבר התגבשה חבורה של נוער בכתום. "אלה 'האולטראס' שלנו", מספר לי חבר מקומי. "בכל משחק קורה כאן משהו חדש. במחזור הקודם הייתה הפעם הראשונה שהמשפחות ביציע המרכזי עודדו ממש. הערב הייתה לראשונה אינטרקציה בין היציעים. הנערים צעקו, הילדים ענו. זה עוד לא קרה פה". פתאום שריקה מצוצה מהאצבע של השופט לעבירה. בכל מקום אחר זה היה מוביל מיד לברכות לאימו הצדיקה והצעות היכן הוא יכול לאפסן את המשרוקית. אולי אפילו להשלכת חפצים. לא בנס ציונה. "ביזיון, ביזיון", התרעמו 1,200 גרונות ניחרים בקול אחד, ומיד חזרו לדחוף את הגיבורים. הלוא השופט לא יקלע במקומם.
הכתומים הפסידו אז בנקודה, אבל הקהילה רק התחזקה. הילדים המאוכזבים, אמא ושתי בנותיה, סבא שתמך בנכד. גם מאות הנערים הרועשים שמאחורי הסל. עוד שנתיים-שלוש, גם הם יודעים, מאות הקטנטנים האלה יתגייסו לגדוד הרועש באחורי האולם. שתי דקות אחרי הבאזר האחרון כולם עדיין עמדו במקום ומחאו כפיים. איש לא דחף במדרגות. איש לא רץ להקדים את הפקקים (כי אין, זו נס ציונה). איש לא רצה להניח לשחקנים לשאת לבדם את ההפסד.
"לפעמים צריך גם משחקים כאלה", הפטרתי בדרך החוצה לעבר המנכ"ל יניב מזרחי, שהתרוצץ הלוך ושוב בניסיון לספק כל מענה. "אולי, אבל חבל שהפסדנו", ענה בחיוך מאוכזב, ופנה להשיב למישהו אחר. מסביב, הילדים למדו שהקבוצה שלהם גם כשהיא מפסידה בצורה טיפשית, לא רק כשהיא נותנת בראש לבלאט וגרינברג. אחרי זה היא נכנעה לנתניה וחזרה הביתה כדי לפרק את חיפה. ואז הגיע נס חנוכה.
לא בטוח שצריך לקרוא לזה נס, למרות הכינוי המוכר והמחייב של מאיר טפירו. נס ציונה לא הייתה צריכה בכלל להיקלע לפיגור 29 נקודות, למרות ההתחזקות של אשדוד ומאגרי האנרגיה הבלתי-מתכלים של רוזן, סילאס והייז. אלא שגם זה חלק מבניה מלמטה. הקבוצה של נדב זילברשטיין הפסידה שלוש פעמים בהפרש ממוצע של 5 נקודות בלבד, אז עכשיו הגיע תורה לחוות לראשונה איך מטפסים מתוך התהום בליגה הבכירה. והיא עשתה זאת טוב יותר משפן סלעים שחומק משטפון במדבר יהודה.
על אף החששות, הצירוף של דיימון סימפסון ורובי בוסטיין לא פגעו במרקם שנוצר בפתיחת העונה בנס ציונה. לפחות לא על המגרש. הפורוורד הוא מציאה ענקית והגארד ניחן בחוצפה שלא הייתה מביישת את מקולי קאלקין בימי הזוהר שלו (או פיניאס ופרב, לדור הצעיר). ועדיין, נס ציונה נותרה קבוצה של רוטציה קצרה. של לב בלתי נגמר. של מאבק כל עוד השעון רץ. אם זה הדרייב של האניקאט, הריבאונד של סימפסון, הפיק של דן או הבלוק של וואט. תבחרו את המנה שאתם אוהבים, טפירו כבר ידאג להגיש אותה מתובלת בדרמה.
כי השעון לא דוחק בו. המספרים הרצים לא מוציאים אותו מכליו. ככל שהם מתמעטים, הוא זה שמתאפס. מאיר טפירו, כך נדמה לפעמים, שולט בזמן ובמרחב. גיל 38? נראה שזה המספר הזניח מכולם. בעונתו ה-19 בליגה הוא משחק יותר דקות מאי-פעם (36.8), קוטף יותר ריבאונדים מכל שנה אחרת בקריירה המפוארת שלו (5.7), חוטף 1.3 כדורים ומחלק 6.7 אסיסטים לערב – נתון עליו האפיל פעמיים בלבד בעבר. אין לו צפי ראשוני, אין לו מגבלות אמיתיות, אין לו תאריך תפוגה. הוא ניזון מאהבת הקהל, מהחזון של המועדון, מהאדרנלין במאני-טיים. הוא נולד מחדש, ואיתו העיר והליגה כולה.
