נכון, הייתה עוד הבלחה אחת, כשאירחה וזכתה בקופה אמריקה ב-2001, אבל הזכיה התאפשרה רק מכיוון שברזיל הגיעה ללא שום כוכב וארגנטינה נשארה בבית בשל המצב הביטחוני אצל המארחת. בסך הכל, מאז 98, כשלו הקולומביאנים בכל ניסיונותיהם להעפיל למונדיאל והידרדרו מהטופ 10 למקום ה-49 (ב-2008) בדירוג העולמי של פיפ"א.
הבצורת מגיעה לקיצה
אבל היום, כשהיא במקום השני בבית הדרום אמריקאי במוקדמות המונדיאל, עם 19 נקודות מ-9 משחקים, רק 4 נקודות (ומשחק חסר) מאחורי מוליכת הבית ארגנטינה, אפשר להיות בטוחים שבברזיל 2014 תבוא לקיצה בצורת המונדיאלים של קולומביה. אנחנו יודעים מה אתם חושבים עכשיו: ברזיל העפילה אוטומטית, ופלקאו סוחב את קולומביה. ובכן, תרשו לנו לומר בפה מלא: קולומביה היא ממש לא פלקאו ועוד 10. וגם אם ברזיל הייתה שם, קולומביה של חוסה פקרמן הייתה מסיימת בצמרת הבית.
למה? שימו לב לכושר בו היא נמצאת: ב-4 המחזורים האחרונים ניצחה קולומביה 0:4 את אלופת היבשת אורוגוואי, יצאה עם 1:3 מצ'ילה, ניצחה 0:2 את פרגוואי וביום שישי האחרון הביסה 0:5 את בוליביה. פלקאו כבש רק 5 מ-14 השערים האלה. והתודות, נכון לעכשיו, נתונות ברובן לא לחלוץ של אתלטיקו מדריד, אלא למאמן הארגנטינאי. "הוא הפך אותנו לאחת הנבחרות הטובות בעולם", מעיד הכוכב של פורטו חאמס רודריגס. "מאז שהוא הגיע יש כאן שמחה במדינה, והכדורגל שלנו מהנה מאוד. רוב הקרדיט על ההצלחה בשנה האחרונה מגיע לו".
ואכן, לרשותו של פקרמן עומד סגל מוכשר, מנוסה ושמרביתו מגיע מקבוצות ו/או מליגות טובות באירופה. אבל כל השחקנים האלה היו שם גם לפני ה-4 בינואר, 2012, היום בו מונה פקרמן למאמן. והעובדה היא שהמאזן של קולומביה בעשרת המשחקים תחתיו הוא 8 ניצחונות, תיקו אחד (במשחק ידידות מול ברזיל) והפסד בודד (במשחקו השלישי, באקוואדור). לשם השוואה, בעשרים המשחקים האחרונים לפני מינויו היה 7 ניצחונות, 6 תיקו ו-7 הפסדים. לפי ספירה של 3 נקודות לניצחון, זה שיפור מ-45% הצלחה ל-83%.
אז מה הפלא שבמהלך משחקי הנבחרת זוכה המאמן לקריאות "פקרמן לנשיאות" מצד הקהל? אלא שלהבדיל מהאוהדים, הוא עצמו נשאר עם הרגליים על הקרקע, ולאחר הניצחון על פרגוואי אמר: "אני מרוצה מהניצחון ומקצב צבירת הנקודות שלנו, אבל עברנו רק חצי דרך. עוד לא הגענו למונדיאל ואין מה לחגוג עדיין". ולמרות שנותרו עוד 9 משחקים, ממש עוד מעט גם הוא יהיה חייב להודות שהמטרה הושגה. עם פער של 6 נקודות (ומשחק חסר) על פני אורוגוואי שבמקום הרביעי (האחרון שמעלה אוטומטית לטורניר הגמר בברזיל), זה פשוט עניין של חשבון פשוט.
מה שפקרמן עושה בקולומביה זה בעצם למקסם את הפוטנציאל של הכישרון שעומד לרשותו. תכונה הדרושה למאמן גדול. תכונה שפקרמן עשה ממנה קריירה. הצלחתו הראשונה כמאמן הגיעה עם נבחרת ארגנטינה עד גיל 20. וזו הייתה חתיכת הצלחה. עם הארגנטינאים הצעירים הוא עשה מה שאף מאמן לא עשה לפניו, וזכה שלוש פעמים באליפות העולם (95, 97 ו-2001). על הדרך הוא הוסיף שתי זכיות באליפות דרום אמריקה לנבחרות צעירות (97 ו-99) - סדרת הצלחות שאין שני לה.
גאווה בסגנון ולא רק תוצאות
ההכרה הגיעה בדמות מינויו למאמן הנבחרת הלאומית של ארגנטינה, תפקיד אותו דחה בנימוס פעמיים קודם לכן. ב-2004, שלוש שנים אחרי שנפרד מהילדודס, החל לעבוד עם הבוגרים. את טורניר המוקדמות של מונדיאל 2006 סיים במקום השני, עם אותו מספר נקודות כמו ברזיל (34 ב-18 משחקים), וגם בטורניר הגמר עצמו ארגנטינה המשיכה להציג יכולת גבוהה.
היא אמנם הודחה ברבע הגמר בפנדלים על ידי המארחת, אבל הייתה אחראית לכמה מהרגעים הגדולים של הטורניר, כשמעל כולם נוצצים הניצחון 0:6 על סרביה ומונטנגרו, שכלל את אותה התקפת 23-המסירות, שהסתיימה בשער של אסטבן קמביאסו. פקרמן הביא גאווה לא רק בתוצאות, אלא גם בסגנון. "הוא נותן לנו הרבה חופש בהתקפה. אנחנו נהנים לשחק תחתיו ורואים את זה גם בתוצאות וגם בצורה בה אנחנו משחקים", אמר אז חואן רומן ריקלמה. תושבי ושחקני קולומביה יכולים להזדהות עם המילים האלה, אחת לאחת.
שנתיים בנבחרת ארגנטינה הספיקו לו, ופקרמן עזב את התפקיד, למרות שכולם - בראשות נשיא ההתאחדות הכל יכול חוליו גרונדונה - רצו שהוא יישאר. בין 2007 ל-2009 הוא עבד בדפורטיבו טולוקה ובטיגרס המקסיקניות, אבל לא רשם הישג משמעותי. הבית שלו, כך מתברר, הוא הכדורגל הבינלאומי.
"אני רוצה להביא שמחה עבור התושבים", אמר כאשר מונה לפני מעט יותר משנה, "הכי חשוב לי כרגע שהם ייהנו מהנבחרת שלנו, מעבר לתוצאות". מה לעשות שגם התוצאות הגיעו? בינואר האחרון השלימה קולומביה שלו זינוק של 27 מקומות בדירוג פיפ"א בתוך שנה, למקום ה-5 בעולם, וכיום (6) היא שוב בטופ 10 העולמי – לראשונה מזה למעלה מעשור. והיא לא עשתה את זה בזכות ניצחונות "זולים" במשחקי ידידות. תחת פקרמן, קולומביה קיימה רק שני משחקי ידידות. "ההתקדמות של הנבחרת שלנו היא כבירה", אמר פלקאו, "וכמובן שהמאמן הוא האחראי העיקרי. הוא מאמן ענק, ואנחנו נהנים לעבוד תחתיו. אין שחקן שמגיע לאימונים שלו ולא מחייך".
"פקרמן עושה פה עבודת קודש. העובדה שהקהל מאוהב בו, ומניף שלטים עם תמונות שלו, אומרת הכול", התמוגג לאחרונה לואיס בדויה גירלדו, נשיא ההתאחדות הקולומביאנית, וקבע: "הוא המאמן הטוב ביותר שהיה בנבחרת קולומביה". בקצב הזה, הוא עוד יכול להיות גם חתום על ההישג הכי גדול בתולדותיה. כל מה שהוא יצטרך זה לעבור את שמינית גמר המונדיאל הבא, ולקוות שמה שלא יהיה - הקדנציה שלו תסתיים בדמעות של שמחה, ולא של צער. בקולומביה, זה לא הישג שיש לזלזל בו.
