כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם".
מתוך - כל אדם צריך מצרים - אמנון ריבק
כל כך פשוט הפתרון, או אולי העיוורון. . לא בגלל הסיאוב בהתאחדות ושיטת המרכזים, האלימות הקשה במגרשים, כשלונות הנבחרת במשך ארבעים שנה או היחס אליו זוכים השחקנים ממעבידיהם תוך קביעת תג מחיר הזוי ושליחתם ליציע. אלא, ה"אשם" הוא גולדהאר, והכסף המצוי בכיסו וקונה כל הבא ליד, ללא הבחנה, רק כדי שלאחרים לא יישאר.
אולי הטענות מוצדקות? הרי אני מאמין שאותו אוהד הפועל "נהנה" מהמצב הנוכחי כאשר הוא וילדיו הולכים לבלומפילד, כאשר הם גדלים על ברכיו של הכדורגל הישראלי. הוא נהנה מרמה הגבוהה, הוא נהנה מהניהול המקצועי, הוא נהנה מאלימות האוהדים, פשוט הנאה רצופה. לא צריך לשנות, תודה.
אבל כאשר גיא לרנר רוצה לראות כדורגל אמיתי, כזה שבאמת רצים בו ולא משחקים 50 דקות נטו, הוא לא מחכה כמו פעם לתקציר מאנגליה, כמו באותו מערכון מופלא של חבורת לול, אלא קיימת בידו הבחירה לזפזפ בין מאות שידורים ישירים. הרי גם לטיול בר מצווה ייקח לרנר את בנו לוסרמיל? נוסטלגיה זה טוב, אבל רק כדי שנלמד לעתיד. למצער, אנחנו לא לומדים כלום.
והנה, טוען האוהד האדום, שחייבים לעצור את המונופול שמתפתח בכדורגל הישראלי, הרי מכבי קונה מכל הבא ליד, ושוב, במקום לנסות להבין ללמוד ולהתפתח, ללרנר יש פתרון פשוט, להגביל ולעצור. הרי טוב לנו עם הכדורגל הישראלי.
הדבר שמפריד היום בין מכבי לשאר הליגה הוא הניהול. גולדהאר הבין (אחרי זמן קצר יחסית והרבה כסף), שהדבר החשוב ביותר הוא הארגון. תחילה נבנה ארגון מנהלי חזק (בעיקרו זר) תוך התבססות על ניהול מקצועי ישראלי. אבל, ברגע שהניהול המקצועי לא עמד בסטנדרטים של הארגון המנהלי, היה זה מתבקש לשנות ולהביא סטנדרטים שיתאימו לתפיסת העולם של הבעלים.
לרנר שכח שלקבוצה שאותה הוא אוהד היו את כל האפשרויות להיות במקום אחר. הרי הפועל ת"א נהנתה במשך שנים רבות מקרבתה למפלגת השלטון, אבל הכי קל היום להתבכיין. אני לא זוכר שמישהו באדום יצא להגנת האחות הקטנה מכפ"ס, כאשר פורקה זו כדי להעניק להפועל אליפות קיזוז, או כאשר מיליוני שקלים שנכנסו לקופה מהשתתפות במפעלים האירופים התאיידו. וקטונתי מלכתוב על הפארסה הנוכחית.
היה מפתיע לקרוא את הטור שמציין שמות של שחקני רכש - לא הכרחיים לטענתו - ותוהה אם מכבי באמת היתה זקוקה להם. אבל עוד יותר מפתיע לגלות את ההתעלמות מדוגמאות בשטח. לרנר שוכח לציין איך הפך דן אייבנדר (מי האמין בו) לבורג חשוב בקישור, שוכח לשאול מדוע אף קבוצה גדולה לא רכשה את מהראן ראדי, וגם לא מנסה להיזכר מתי קבוצה ישראלית הצליחה להתמודד בשתי מסגרות.
בשורה התחתונה של אותו טור קרא הכותב לחוקק תקרת שכר, כדי שמכבי לא תשלט על הליגה. אלא שחוק כזה בליגה הישראלית יהווה מכת מוות לקבוצות ששואפות להגיע אי פעם לאיזון כלכלי דרך אירופה ותחזיר אותנו לחובבנות. האם לרנר באמת חושב שממוצע של 20,000 צופים במחזור שלם הוא שיא הפוטנציאל של הליגה שלנו? רוב רובו של הקהל לא מטומטם, הוא רוצה מוצר טוב יותר, מעניין יותר, כזה שהוא רואה בערוצי הספורט.
כצרכן של כדורגל וכאוהד, קל להתרפק על העבר, אבל תמיד שואפים אל העתיד. כל אוהד שאני מכיר מעדיף, ללא ספק, שהקבוצה אותה הוא אוהד תצא ממגבלת "שער השבת" ותהיה אורחת קבועה אצל מודי ב"ערוץ הקיבוץ". אולי לרנר יוצא דופן.
