אחרי שבתוך כחודש ראינו את מריו גצה, ארון ראמזי, ג'ורג' גראהם וברק יצחקי כובשים ולא חוגגים מול האקסית, החלטנו לצאת ולבדוק מה אתם חושבם על התופעה. קיבלנו לא מעט מיילים, כל אחד חשב באופן שונה, יש שתמכו ויש שהתנגדו – אבל שני הטורים המעניינים ביותר מפורסמים פה, כל אחד בדעה שונה.
דני קונאשוילי – אי החגיגה מעידה על השחקן
נדמה כי אנו חיים בעולם בו השמחה לאיד והציניות הינה מנת חלקם של מרבית המין האנושי. בעולם שכזה, דעתי היא כי מחווה שכזו, אשר אינה פוגעת באף קבוצה, שחקן או קהל מסוים, הינה מבורכת וראויה ביותר.
שחקנים כמו ראיין גיגס, קרלס פויול וג'יאנולוג'י בופון הינם זן חולף ונעלם, ומרבית השחקנים הפעילים היום מונעים ממניעים של כסף ו/או רצון להתקדם מבחינה תדמיתית וחשיפתית (חשוב לציין כי אלו מטרות שכל אחד ואחד מאיתנו "חוטאים" בהן בחיינו הפרטיים), ולכן אנו אמורים לשמוח ולברך על שחקנים אשר זוכרים חסד נעורים לקבוצות אשר גידלו אותם, לקהל אשר אהב אותם יותר מכל וכן למסורת של אותו מועדון שמטבע הדברים נכנס אל ליבם.
כאשר כריסטיאנו רונאלדו לא חגג נגד יונייטד (גילוי נאות אני אוהב את יונייטד), הדבר עשה לי טוב שכן נוכחתי לראות כי לא הכל בחיי הכדורגל זה עניין של כסף. יש מקום מיוחד בלבו של שחקן שנחשב על ידי רבים לשחצן בעולם, לקבוצה ולמאמן אשר גידלו וטיפחו אותו.
את מעשיו של זהבי בעונה שעברה אינני שופט, אם כי אינני מסכים להם. אינני יודע מה עבר בראשו בעת הגול ועל אחת כמה וכמה מה הם זכרונותיו מהפועל בעת העזיבה לפאלרמו. ניתן לומר שזהבי הוא התגלמות המשחק המודרני מבחינת נאמנות או חוסר נאמנות שמאפיינת את המשחק כיום, אך הטענה כי הדבר מהווה אילוץ ונתפס כ"משחק" של אותו שחקן לדעתי לא נכון, ומעבר לכך, גורם לפעולה תמימה שאינה פוגעת באיש קונוטציה שלילית והפוכה לחלוטין ממטרתה המקורית.
אסיים בכך שאומר כי אני כמו רבים אחרים, נהנה לראות דברים שכאלה והתפיסה הסובייקטיבית של אותה תופעה תלויה באדם עצמו ולדעתי מעידה על אותו אדם יותר מאשר היא מעידה על השחקן אשר חוגג או לא חוגג גול כנגד האקסית.
ראובן יעקבי – תחגגו כאילו אין מחר
די. פשוט די. כשאני מגיע למגרש לראות את הקבוצה שלי, אני רוצה לראות את השחקנים חוגגים לאחר כיבוש שער. לשמוח איתם, לחבק אותם כשהם רצים לגדר. אני רוצה שהשחקן שלובש את החולצה של הקבוצה אותה אני אוהד, יראה לי שהוא באמת שמח לעשות זאת.
נכון, זה כאב-כואב-ויכאב אם שחקן שגדל אצלי במועדון יחגוג לי מול הפנים, אך זה הטבע. שחקנים עוברים מקבוצה לקבוצה, ואני מצפה מהם לחגוג שם. אחרת לשם מה הם משחקים? לא כדי לחגוג לאחר שער?
אם, רק לצורך הדוגמא, אייל גולסה יעבור למכבי ת"א בקיץ ובמקביל, מונס דאבור יחתום במכבי חיפה. במחזור העשירי יפגשו שתי הקבוצות והמשחק ייגמר ב-2:2 מטורף. גולסה ודאבור יכבשו פעמיים כל אחד, ולא יחגגו. איפה הכיף? לא יהיה משוגע הרבה יותר לראות את גולסה רץ ליציעים הצהובים כשאוהדי חיפה עצבניים?
לדעתי, זה הכדורגל האמיתי. שחקנים עוברים מקבוצה לקבוצה, וחוגגים לאחר שערים. ולא משנה מי הקבוצה. מה צבע החולצה ומי האוהדים.
חיים אשכנזי - כבד את הסמל, כבד את הקהל
כיום, כשהכדורגל הפך לעסק לכל דבר ועניין, האוהדים יכולים להתנחם מידי פעם מאקטים קטנים של כבוד. כבוד למקצוע, כבוד לסמל – וכבוד לקהל. קחו לדוגמא את כריסטיאנו רונאלדו, אין ילד בעולם שאינו מכיר אותו. יש לו מעריצים בכל רחבי העולם וגם לא מעט מקטרגים. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: את הכבוד למי שגילה וקידם אותו.
רונאלדו הגיע למנצ'סטר יונייטד כשחקן עם פוטנציאל. לא מעבר לזה. במשך 6 עונות התפתח רונאלדו לשחקן ברמה עולמית וסחף את הקבוצה לתארים רבים ולכדורגל מרהיב. כאשר עבר לריאל מדריד וכבש נגד מנצ'סטר – הוא לא חשב פעמיים ופשוט לא חגג. רונאלדו ידע לכבד את המועדון שפיתח אותו להיות מה שהוא. הוא ידע לכבד את הקהל שהעריץ אותו כל כך הרבה שנים. הוא כיבד את אלכס פרגוסון, האיש ש"גילה" וקידם אותו. אתם יכולים להיות מתומכי רונאלדו, מתומכי מסי ואפילו מתומכי ראובן עובד – תודו שהערכתם את ההתנהגות של רונאלדו.
בליגה שלנו, אפשר למצוא גם דוגמאות לשחקנים שלא שכחו את הקבוצה ממנה הגיעו: כולנו מכירים את פדרו גלאבן הנפלא. פדרו הוביל את בני יהודה במשך 5 עונות לצמרת הליגה, ובסיום העונה האחרונה עבר למכבי פתח תקווה. במשחק הליגה בין השתיים העונה, פדרו הצטיין במיוחד בנצחון קבוצתו החדשה, אך לא חגג כאשר כבש. גם לא כאשר בישל. אוהדי בני יהודה לא שכחו לפדרו את כל העונות הנפלאות במדי קבוצתם והעריכו אותו אף יותר כאשר כיבד אותם ולא חגג. היו גם אוהדים שקמו ומחאו לו כפיים.
מצד שני, יש גם את אלירן עטר, שכבש במדי מכבי תל אביב נגד בני יהודה וחגג כאילו שנולד בקרית שלום. לא היה איש מקצוע או אוהד שתמך בהתנהגות הזו. איננו מצפים משחקן שעובר קבוצות בסיטונות לכבד ולא לחגוג כל שער, אבל כאשר מדובר בשחקן ששיחק במשך כמה עונות באותה קבוצה, ואף היה אחד המובילים בה, למעט כבוד לקהל, כבוד לסמל וכבוד למקצוע. בזמנים שבהם הכסף קונה הכל, טוב לגלות מידי פעם סימנים של כבוד למקצוע. אותו אי אפשר לקנות.
