האמת, הפתעתם. כשהוצגו הנושאים, היינו בטוחים שמסי וברצלונה יזכו למספר הרב ביותר של הטורים, כשהמשחק בין מכבי ת"א למכבי חיפה ייתן פייט. אבל אז, מהדלת האחורית, צצו להם הטורים על טוני פארקר שהשאיר אבק לכולם. ומסי? הוא הפסיד לכדורגל הישראלי, דבר שלא יכל לקרות במציאות... כל אחד ואחד מהנושאים זכה לטקסט אחד שיפורסם באתר ואולי בשבוע הבא גם תורכם יגיע.
פארקר הוא אגדת כדורסל – אורפז משולם
מי העלה בכלל בדעתו, אז באמצע 2001, שנער צרפתי בן 19, מקבוצה אירופאית בינונית-מינוס, שנבחר רק במקום ה-28 בדראפט ה-NBA – ששמור בדרך כלל לשחקנים משלימים בקבוצותיהם, יוכל בסופו של דבר להיכלל באותה הנשימה עם שחקנים כדוגמאת פטרוביץ', קוקוץ' ונוביצקי, ואף להילקח בחשבון כאשר דנים על שאלת השחקן האירופאי הגדול בכל הזמנים?
אז 12 שנה עברו מאז, וטוני פארקר הוא אולי השחקן השלם ביותר שהגיע מאירופה לליגה הטובה ביותר- ואת זה יעידו 3 האליפויות שלקח עם קבוצתו סן אנטוניו בליגה הטובה בעולם. גם אחרי כל-כך הרבה שנים יש לטוני פארקר כל כך הרבה תשוקה בכל נגיעה בכדור ואת הרצון לקחת כל תואר אפשרי, גם אחרי שלקח כמעט כל תואר אפשרי, הוא נלחם על כל כדור בגמר ה-NBA אשתקד ושיחק כמו שחקן צעיר שרק יעשה כל דבר בשביל לקחת אליפות ראשונה.
לטוני פארקר יש משהו שכל כל חסר בספורט ולכן הוא גם הגדול מכולם, הוא משחק עם מחויבות ענקית, גם בקבוצתו סן אנטוניו בנבחרת צרפת. זאת כבר אליפות אירופה השביעית שלו והוא הופיע בכל טורניר כבר 12 שנה ברציפות, ואחרי שסחב במשך כל התקופה הזאת את הנבחרת לבדו - הגיע לו לזכות בגביע הזה.
זה שייך רק לו, הוא לקח את הגביע הזה ביושר, בדרך הוא עבר נבחרות מעולות כדוגמת ספרד, ליטא, גרמניה (וישראל..) - אם מראדונה נחשב גדול יותר ממסי מכיוון שהוא לקח גם את המונדיאל, אז לטוני פארקר יש עכשיו גם אליפות יורובאסקט (אחת יותר מנוביצקי).
החיים הם לא קיבוץ – סאני סימנטוב
זה לא קל להיות הכדורגלן הטוב בעולם. עשרות מצלמות מתעדות כל תנועה קטנה שלך על המגרש, עיתונאים מרחבי העולם מנתחים כל מילה שתוציא בראיונות, צלמי פפראצי ירדפו אחריך לכל פינה חשוכה שתהיה בה. אפשר לומר שאלו חיים תחת מיקרוסקופ, וזה בדיוק מה שחווה ליאו מסי בחודשים האחרונים. תחילה, צצה לה פרשיית העלמת המס הגדולה, מאוחר יותר תמונות ההוללות בלאס וגאס, ובימים האחרונים התפרסם הסיפור על הקולה וגווארדיולה, כשבנוסף לכך הגיע החילוף שלו במשחק הליגה מול ריאל סוסידאד.
ראשית, לכל סיפור יש צד שלא מדברים עליו. בפרשיית המסים, הידע של מסי במסים ובחשבונאות שואף לאפס, אם הוא בכלל קיים. הסיכוי שמסי התעסק באופן אישי במרמה כאן הוא אפסי, שכן האחראים לעבודה זו הם רואי החשבון שלו. בלאס וגאס, יש סבירות גבוהה מאוד שמדובר בעבודת פוטושופ משובחת והוצגו ראיות לכך. בנוגע לסיפר הקולה, יש לציין את מערכת היחסים המעולה בין מסי למאמנו, כשהראיה הבולטת היא החיבוקים החמים ביניהם בעת חגיגות השערים. יתר על כן, על מנת למגר את הפציעות החמורות שעבר, ערכו תזונאי המועדון שינוי מקיף בתזונת הכוכב הארגנטיני ב-2008, כשהדגש העיקרי היה על הפסקת שתיית קולה. כשהוחלף, מדובר בהתנהגות מופנמת, אף שחקן לא אוהב שמחליפים אותו, באף ענף ספורט.
אין ספק שזהו תפקידם של אמצעי התקשורת לחשוף את האמת, להציג לחובבי הספורט תמונה אמיתית של מה שקורה עם הדמויות שהם מעריצים. אולם, יש להבין היכן עובר הגבול, ובמקרה של מסי נחצו גבולות רבים מדי. על התקשורת להבין את האחריות שלה כשהיא מפרסמת דברי הבל, להפריד בין העיקר לטפל, וכן לדעת להציג את התמונה המלאה, ולא רק את החלק הנוצץ והזעקני.
בין הישן לחדש - עופר רון
אם המשחק היה בבלומפילד אולי לא הייתי מבין, אבל אין ראויים יותר מהיציעים הישנים של קריית אליעזר בימיהם האחרונים. בין הטריבונות הישנות קל להמחיש את הסיפור שהתרחש ביום שני. קל להבדיל בין הישן לחדש, קל לראות עד כמה ארוכה היא הדרך מקריית אליעזר לאצטדיון סמי עופר.
הסיפור של מכבי חיפה מתחיל ביציע, שם ישב יענקל'ה שחר ולא הצליח להסתיר את תסכולו. מנגד ישבו אייל גולסה שיום לפני נכנע לחוזה חדש ואיתו וויאם עמאשה המנודה. באותם רגעים בהם צרכני הכדורגל הישראלי עמדו המומים מול יעילותו של הקישור של מכבי, סופר סיפורו של הכדורגל הישראלי במאבקי הכוח שבין שחר לשחקניו.
הסיפור מתחיל מחוסר יכולתו של שחר לתפוס את עצמו כפילנתרופ. ברוח המאבקים בין ההתאחדות למועצת ההימורים, עדיין שוררת העננה שמסתירה את חוסר יכולתו של הכדורגל בארץ להוות מודל עסקי רווחי וכל שנותר לבעלי הקבוצות לעשות על מנת להניב רווחים - זה לשכור בכוח העבודה העומד לראשותם, במקרה הזה עמאשה וגולסה. לצערנו שחר עייף, שחוק ומנסה להוריד בערך נכסיו. כך, נותרו להם עמאשה וגולסה בטריבונות הישנות, מביטים בערכם צונח יחד עם מכבי חיפה. כולם מפסידים.
למכבי תל אביב הגיע פילנתרופ עם כיס יותר עמוק מזה של שחר, ייתכן וזה כל ההבדל. ואולי, בעוד כמה שנים, רגע לפני שמכבי תעזוב את בלומפילד לטובת אצטדיון חדש, אולי אז ימצא עצמו כישרון חדש יושב ביציע כי העז לחשוב על טובתו האישית. בינתיים, תרבות הספורט החונקת את הכדורגל הישראלי נשארת לעמוד איתן בקריית אליעזר. כרגע, מכבי אומנם אלופה לשנים הקרובות, אולם היא רק הישן שמחופש לחדש, רגע לפני השחיקה.
