אני מכיר את שרונאס יאסיקביצ'יוס מגיל 20, בימים בהם אימנתי את נבחרת העתודה (עד גיל 22) והוא היה בן 20 בלבד אבל כבר שיחק עם שחקנים מבוגרים ממנו. שאראס הוא עוד דוגמא לכך שלרוב השחקנים המוכשרים, יש בורג מיוחד במח, כזה ששם אותם על הגבול שבין גאון לשיגעון. את הבורג הזה צריך לכוון, למצוא את הנקודה המוצלחת, ואז מרוויחים בגדול.
שאראס הוא שחקן של פעם בדור, אגדה אמיתית. יש מעט מאוד שחקנים מוכשרים כמוהו, אם בכלל. לצד כל זה, הוא אדם שאוהב את החיים - לא 'שונא' לשתות בוא נגיד - אבל הוא גבר אמיתי, כזה שיבוא ויגיד לך אם הוא לא יכול לתת 110 אחוז באימון בגלל ששתה קצת ערב לפני. אבל חשוב להבהיר שהוא יודע מתי ליהנות ולשתות ומתי לא. כשצריך להיות מוכן למשחק הוא יודע להכין עצמו ולהגיע מוכן ב-120 אחוז.
אני לא אימנתי ווינר כמוהו. יש ווינרים, אבל לא כמוהו. היו לי כמה רכזים בקריירה, אבל מעולם לא אחד כזה שלא ידע מה זה להתחבא בפינות. שאראס תמיד רצה את הכדור ולא ברח ממנו. הוא רצה לקבל החלטות, להכריע ולהרוג את המשחק. כשהוא ראה את היריב על הקרשים הוא ידע לתת נוקאאוט, ולרוב הצליח בכך.
שאראס הוא שחקן פיק-אנד-רול מהטובים שהכרתי, כזה שיכול לקרוא חמישה מצבים על המגרש, גם את שלו וגם את ארבעת האחרים. אם יש מישהו שהיה לו חלק בשושלת של מכבי ובהצלחה הגדולה שלה, זה לשאראס. הוא לא יכול היה לשמור, אבל ידע לשמור. וגם אם לא הצליח, הוא ידע להאשים בצורה יפה את ניקולה וויצי'ץ' - שלהזיז את העמודים של הבימה קל יותר מאת הרגליים שלו – בכך שלא עוזר לו.
ברור שמדובר בשחקן שעשה את כל מי שלידו טוב יותר. כולם זוכרים את הסל של שארפ בנס ז'לגיריס, אבל אף אחד לא זוכר ששאראס עשה 37 נקודות, בקרב בינו ובין סאבוניס. שניהם יצאו בחמש עבירות, אז אנשים שכחו, אבל היה שם קרב גלדיאטורים אדיר בין השניים.
שאראס ואני: יחסי אהבה-שנאה, ונשיקה אחת בלתי נשכחת
למרות הסיפור הגדול שהיה לי איתו במשחק מול צסק"א, כשלא נתתי לו לשחק במחצית השנייה, הוא היה גבר להבין וקיבל את זה, לצד כל אי הנעימות. הוא השחקן היחיד בקריירה שהתנשקתי איתו פה לפה. מעבר לכבוד שהוא היה נותן לי כמאמן, היו בינינו יחסי אהבה-שנאה, אבל האהבה ניצחה. זאת הייתה זוגיות מפרה. שאראס ידע בדיוק מה הוא יכול לקבל ממני, העריך את הכבוד שנתתי לו כשחקן, ונתן לי כבוד בחזרה. כשהיו דברים שהוא לא אהב, הוא ידע שיש לו עם מי לדבר. היינו יכולים לשתות יחד בקבוק וודקה בלילה, ולמחרת יחסי מאמן-שחקן בלי שום הטבות. הוא לא היה מבקש קרדיט שלא מגיע לו בזכות היחסים הטובים.
בזכות ההילה, בגלל ההבנה: שאראס יהיה מאמן גדול
אני רואה אותו הופך למאמן גדול כי אני יודע מהביקורות שלו על מאמנים כמה הוא מבין כדורסל. הוא התאמן אצל המאמנים הטובים באירופה ואם רק ייקח קצת מכל אחד, ויבנה את הפילוסופיה שלו, עם החספוס והייחודיות שלו, הוא יעשה מטעמים מהדברים האלה. מעבר לכך, יש לו הילה מיוחדת סביבו, כזו שראויה לשחקן שהצליח לעשות מה שמעט מאוד שחקנים באירופה עשו.
בסופו של דבר, את הקריירה שלו אסכם בשתי מילים: הגדול מכולם.
