הם מנוסים, יעילים עם קבלות, מבינים עניין ומצליחים יותר מכל האחרים ובכל זאת לא מקבלים קרדיט, זוכים לביקורות שליליות, חוסר הערכה מצד הקולגות ואנשי המקצוע וחוסר פרגון מציבור חובבי הענף. זה הזמן להגיד: די. בספורט מבחן התוצאה בסופו של דבר קובע, ואת הכסף כידוע, סופרים במדרגות. 3 מאמנים, 3 סיפורי הצלחה מדהימים, וכתבה מפרגנת אחת.
מאמן הוא הראשון להינשא על הכתפיים לאחר הצלחה, והראשון ללכת הביתה בעקבות כישלון. עתידו המקצועי הוא מהמעורפלים בענף וחיצי הביקורת הם החדים והארוכים ביותר בתעשייה. אכזרי משהו, אך בעל ריגוש ממכר. מחיפה וירושלים, דרך מדריד ומיאמי ישנם שלושה מאמנים שאת שלהם, כל אחד בזירתו כבר עשה ועדיין עושה. אז למה מזלזלים בבראד גרינברג? איך זה שיורדים על פאבלו לאסו ומדוע אריק ספולסטרה לא ממש זוכה לכבוד הראוי לו?
הפועל ירושלים מתקדמת נהדר בזירה האירופית לאחר 10 שנים - מאז אותה זכייה ביורוקאפ עם דרוקר - של מפלות מביכות. הקבוצה מהבירה הובילה הליגה ברוב שלבי העונה וצמודה למכבי ת"א כשלשתיהן ניצחונות זו על זו. למאמן שלה בראד גרינברג, למי שכבר הספיק לשכוח, יש רזומה שכולל עזרה למאמן לוס אנג'לס קליפרס וניו יורק ניקס, חלק מהצוות המקצועי הבכיר של פורטלנד והג'נראל מנג'ר של פילדלפיה. אה כן, יש לו גם מאזן מושלם של עונות אימון בישראל וזכיות באליפות. אחת מאחת. בעונה שעברה הוא זכה בה עם ניצחון ענק על מכבי בגמר הפיינל פור תוך שהוא סוחף אחריו עיר שלמה שעד לפני שנתיים הייתה מחוברת רק לכדורגל. הוא אולי לא הצליח לאלף "פושטקים" (או כמו ששימי ריגר אומר "פרחים") כמו דונטה סמית' ופול סטול אבל מיקד אותם סביב מטרה עם תוצאות היסטוריות שיונצחו לעד במורשת המקומית. הוא החזיר לחיים את קוז'יקרו, וקידם את גל מקל מקבוצה איטלקית מתפוררת עד לאימפריית NBA מדאלאס, והכל בשקט ובקלאסה אמריקאית אקס טריטוריאלית.
וגם העונה בירושלים, מקום שאף מאמן לא הצליח לממש פוטנציאל של שחקנים, ולתרגם תקציבי עתק במונחים מקומיים להצלחה מקצועית, גרינברג מנצח על קבוצה מהאטרקטיביות ומהמהנות שנראו בארץ מזה שנים, מחבר את הקהל והקהילה לקבוצה ומהווה אלטרנטיבה מקצועית אמיתית לאלופה הנצחית. הוא עומד בלחצים של העיתונות הארצית והמקומית מחוץ למלחה, ועל המגרש נותן חופש ביטוי לשחקנים שלו. קולגות, פרשנים ועיתונאים טוענים שהחופשיות המקצועית הזו מוגזמת ושהוא מגיב קצת לאט לסיטואציות תוך משחקיות, וכן לוקה בהתאמות מול קבוצות יריבות אבל יש משהו בהתנהלות הממלכתית החוצלארצית שלו שעובדת. והוא מצליח. והוא אלוף. עובדה.
אז פאבלו לאסו אוהב רוטציה ברורה, לרוב בלי קשר לתוצאה על המגרש וליחסי הכוחות וההרכבים שמולו בזמן נתון. אז מה? לריאל מדריד של השנה יש הפסד בודד גם באירופה וגם בספרד (מצטער הייתי חייב...) בכל המסגרות. א ח ד. ואנחנו מתקרבים לאמצע חודש מארס. למעט הפסד מוזר במוסקבה מול צסק"א במסגרת הטופ 16 של היורוליג, הבלאנקוס דורסים כל יריבה ללא הבדל מסגרת, ביתיות, או מזג אוויר. בליגה הספרדית המאזן הוא 0:21 והם מציגים את הכדורסל הכי מענג שהיבשת ראתה אולי מאז הימים העליזים של יוגופלסטיקה ספליט אי שם בסוף שנות ה-80, תחילת ה-90.
אז יגידו שיש לו תקציב גדול, את השחקנים הכי מוכשרים ושהספסל שלו לא נגמר. מה, אי אפשר לומר את אותו הדבר על צסק"א, ברצלונה או פנרבחצ'ה אולקר? בכל זאת, לך תנווט כל כך הרבה שחקנים עם אגו לקבוצה שמוסרת הכי הרבה אסיסטים במפעל ושחלוקת הנקודות שלה היא סופר מאוזנת? הקבוצה ממדריד היא האטרקציה הכי מלהיבה ביבשת בזכות העובדה שלאסו לא מפספס בדרך לתת צ'אנס פחות או יותר שווה לכולם, גם לזרים בינוניים כמו דארדן וסלוטר, לוותיקים כמו פליפה רייס, ולצעירים כמו דני דיאז. בכך הוא משאיר את כולם טריים, רעבים, ושאפתניים, כולל את שחקני הבית שסוחפים איתם את הקהל הפטריוטי.
העיתונות הספרדית לא סובלת את פרצופו ואת חיוכיו האווילי/לואי דה-פינסי משהו כאשר הוא מתראיין או מתדרך את שחקניו. הוא תמיד נתפס היה כסגן של בר כוכבא, כמי שאין לו פילוסופיית כדורסל ברורה, כאחד שקופא על הקווים גם כשקבוצתו מתקשה, ולא זז מילימטר מתכנית משחק וחילופים קבועים אותם הוא מבצע בכל משחק ומשחק. ובכל זאת, לאסו, שהיה שחקן בריאל מדריד ואפילו רשם 61 הופעות במדי נבחרת ספרד, למד את המערכת מבפנים, עזר למסינה הגדול על הקווים והיום, בעונתו השלישית, הוא יודע שאליפות אירופה יחד עם כזאת ספרדית נוספת והוא יהפוך לאחד הגדולים ביבשת, על אפם וחמתם של מבקרי הרוטציה למיניהם.
אריק ספולסטרה הוא מהדמויות שאי אפשר שלא להעריץ. מי שהיה ועדיין המאמן הפליפיני ראשון והיחיד בליגה הטובה בעולם התחיל מלמטה, מתחתית שרשרת המזון של הכדורסל. כפריק אמיתי של הענף התחיל כמנהל צעיר בפורטלנד ובניו ג'רזי עד שהצטרף לצוות של מיאמי לפני 19 שנים, בהיותו בן 25 בלבד, בתור סוג של וידאו סקאוטר. ב-2008, רגע לפני שלברון ג'יימס וכריס בוש חברו לווייד למשולש הקטלני המפורסם, פט ריילי הגדול נתן את המושכות לספואלסטרה. לא לבוב מקאדו או לרוני רוטסטין שהיו וותיקים יותר בצוות המקצועי של ההיט, אלא דווקא לילד המופנם והשקט. תחתיו הביג-3 התפוצצו לשתי אליפויות רצופות והיד נטויה.
אז המצקצים יאמרו שעם כל כך הרבה כשרון על הפרקט קשה ליפול. מצד שני, כמה הרכבי גלאקטיקוס ראינו נכשלים באופן טוטאלי? למשל, הלייקרס של העונה שעברה עם קובי, האוורד וגאסול ואפילו ברוקלין של העונה, עם דרון וויליאמס, ג'ו ג'ונסון, פירס וגארנט, לא מממשת חצי מהפוטנציאל שלה. בכדורגל לא חסרות דוגמאות ממכבי ת"א של נמני, רוסו וברקוביץ' ועד ריאל מדריד של זידאן, בקהאם, פיגו וראול. וספולסטרה עשה ועושה את זה. גם היום, עם מספר טבעות אליפות שיש ויהיו למעטים, הוא נחשב שקט מדי, שמרן וטקטיקן בינוני. סו וואט? הקבוצה שלו, גם אם נמצאת בפיגור (כנראה זמני...) בצמרת המזרח וגם אם מפסידה ותפסיד מדי פעם לאינדיאנה, ליוסטון, לסן אנטוניו או לאוקלהומה שמתות להעיף אותה מהשלטון – תמיד תיתן את התחושה שפניה כפני מאמנה: אדישה משהו ושבלונית, אבל ארסית וקטלנית ויכולה להחליף הילוך ולברוח לליגה בשנייה כשהיא משאירה את כולן תחת מיסוך עשן.
