רק השבוע הכריזה ועדת פרס נובל על הזוכים לשנת 2013 והעניקה חיזוק נוסף לאלה המאמינים כי בסופו של דבר מדובר בגנים משובחים. אך ככל שהגניוס היהודי מוזכר כהסבר ליכולות שכליות גבוהות, בספורט נעשה שימוש במונח כדי להסביר נחיתות פיזית ואתלטית. הטענה הזו נשמעת שוב ושוב, עד שנדמה כי בעיני רבים הדוגמא לספורטאי הישראלי הממוצע הוא ציון כהן, הדמות הגוּצית אותה מגלם דב נבון
ואם הדברים לעיל נכונים בספורט בכלל, הרי שבכדורסל הישראלי הם נכונים שבעתיים. מאז ומעולם נבחרת ישראל לא הייתה משופעת בשחקנים גבוהים, ולא מעט פעמים פנתה לסיוע מבחוץ בנדון, שנראה נחוץ במיוחד כעת לאור הידלדלות הקו הקדמי.
במשך למעלה מעשור התבססה הנבחרת בעיקר על שני שחקני ציר: עידו קוז'יקרו ויניב גרין. הראשון כבר הודיע על פרישה מכדורסל בינ"ל בגיל 35, אחרי שירות ארוך ומסור. עתידו במדים הלאומיים של השני, גרין בן ה-33, ה-עוגן של הנבחרת מתחת לסלים, לוט בערפל. ללא השניים, הדיבורים בכדורסל עוסקים בקטסטרופה הממשמשת ובאה, ופתאום נשמעות קריאות אזהרה באשר לתהום המצפה לכדורסל הישראלי בנוגע לשחקני פנים.
אם כך, אלה ששמעו רק על הנבואות השחורות ודאי יופתעו לשמוע את הנתון הבא: בליגת העל, הלאומית, הנוער והאקדמיה הסתובבו בשנה האחרונה למעלה מ-20 שחקני פנים בני 25 ומטה המתנשאים לגובה של 2.04 ומעלה.
חלקם צעירים יותר המסומנים כפוטנציאל לעתיד כמו עידן זלמנסון (2.07), בן אלטיט (2.08), רם אליאספור (2.07) ואליה סרור (2.08); אחרים קצת יותר מבוגרים כגון עמית ביר כץ (2.08), אנטון שוטבין (2.06), דניאל איידן (2.04), אחיעד בוקרא (2.04) וכרמל בוכמן (2.05) שכבר זכו/זוכים למעט חשיפה; וקיימים גם כאלה די אלמוניים כמו אדם מור (2.12) וחיים אליאספור (2.12), אחיו של רם.
אפשר להתווכח עד כמה כולם מוכשרים, להתרכז ולפרק לגורמים את החולשות של כל אחד מהם ולהטיל ספק ביכולתם להחליף את גרין וקוז'יקרו - ואנחנו מאוד טובים בלהטיל ספק – אבל קשה להתמודד עם העובדה שפשוט קופצת לעין. "יש הרבה שחקנים גבוהים", מודה יורם חרוש, ששימש עד 2010 כמנהל העל של הנבחרות הצעירות ומסרב לקבל את התירוץ הגנטי. "יש גבוהים מצוינים עם הרבה פוטנציאל, אבל הבעיה היא שהדרך שלהם חסומה".
זיו ארז, אחד ממאמני הנוער המוערכים בארץ, מלין על הגישה הכללית בענף: "אין פה סבלנות. לא יודעים לגדל שחקנים צעירים, ואין לנו סבלנות על מנת לקבל מהם תוצרת". לצד הצורך בזמן, לארז ברור מהי אחת הסיבות העיקריות לבעיות ההתפתחות של הישראלים. והיא לא ממש מפתיעה: "בוא נודה, אלה בעיקר שחקנים זרים שתופסים את מקומם". יורם חרוש הרבה יותר נחרץ בדעתו בנוגע לריבוי הזרים. "זה אבי כל חטאת", לתפיסתו. כאשר הוא מדבר על מחסומים, זהו הגדול שבהם: "הזרים גוזלים את המקומות ולא מאפשרים מרווח לשחקן הישראלי להתפתח. זו הסיבה העיקרית".
מי שהתקדמותו הושפעה בוודאי ממספר הזרים בליגה הוא אלכס צ'וברביץ' בן ה-27. סנטר מכבי חיפה הגיע בשלב מאוחר לענף הכדורסל, אך הפוטנציאל הגלום בו רק מגדיל את התסכול על העיכוב במימושו. זיו ארז זוכר איך התחיל לאמן אותו לפני 9 שנים: "עבדתי עם צ'וברביץ' כשהוא היה בן 18 ועוד לא ידע לעשות צעד וחצי, ותראה איך הוא משתפר משנה לשנה".
יורם חרוש היה מהאנשים שהביאו את צ'וברביץ' מהכדורעף וניסה לקדמו. "אמרתי למאמנים שמי שייקח אותו ילקק דבש", נזכר חרוש, ומסביר: "2.12, אתלט, בנוי כמו פסל יווני. למה כזה שחקן מתחיל להתגלות רק עכשיו?! זה שחקן שהיה צריך לנדוד עד הליגה השניה בספרד כי לא קיבל הזדמנות אמיתית פה בליגת העל".
והמספרים בהחלט תומכים באמירה הזו. הסנטר, שצפוי להיות חלק מהנבחרת בקמפיין הבא, שיחק, בסך הכל, 3 עונות בליגת העל (וגם הן לא מלאות). הטובה שבהן הייתה האחרונה בחיפה, בה רשם בממוצע רק 7 דקות למשחק בהן קלע 2.6 נקודות והוריד 1.2 ריבאונדים. אז צ'וברביץ' הוא אולי דוגמא לשחקן שהתקדמותו ניזוקה ממספר הזרים, אך כמי שלא גדל בענף הכדורסל הוא בוודאי אינו דוגמא לבעיות הקיימות בדרגים הצעירים.
יורם חרוש וזיו ארז מסכימים כי חלק מהבעיה בהתפתחות של גבוהים מקורה בקונספציה שגויה בדרגים הצעירים. לדעת ארז, "כל מאמן חושב ששחקן גבוה הוא בעצם מיס-מאצ' כי הוא לא יכול לשמור על שחקן נמוך וזריז ממנו". חרוש ממשיך ומסביר כיצד המאמנים האלה לא רואים את התמונה הכוללת: "זה דו-סטרי. אם יש לו חסרון ברגליים, למה שלא נהפוך את זה ליתרון. אותם 2.08 או 2.10, שיש לנו לא מעט, למה השחקנים האלה לא יכולים לעשות פוסט-אפ, לשחק עם הגב לסל ולהפוך את הכבדות ליתרון?!".
עבור יורם חרוש, הקונספציה הזו נובעת ממקום ברור: "אני לא רוצה לעשות הכללה, ויש גם כמובן טובים, אך רמת המאמנים מחרידה". הוא רואה באותם מאמנים תוצר של מערכת מלחיצה הכוללת הורים שמתערבים יותר מדי, אגודות שדורשות הישגיות ותוצאות על פני גידול שחקנים, ולא פחות חשוב - תוצרתם של מוסדות לא ראויים להכשרת מאמנים. "בעבר היה בית ספר למאמנים - ווינגייט, שם לימדו יהושע רוזין ורלף קליין. תהליכים משפטיים הביאו להפרטה ולהקמתם של בתי ספר נוספים, ובלא מעט מהם הרמה מאוד נמוכה וחושבים רק באופן כלכלי ועסקי. זה פשוט מביש".
כמעט כל אזכור של נושא הגבוהים מביא עמו התייחסות לעניין מסגרת ייחודית עבורם, נבחרת גבוהים. אך גם ארז וגם חרוש לא בטוחים שזהו הפתרון הנחוץ. "אני לא מאמין בפרויקט גבוהים", מודה ארז. "זו אינה הדרך לגדל את הגבוה הבא, העבודה חייבת להתחיל באגודות".
יורם חרוש לא שולל את האפשרות, אך טוען כי אין לתלות בפרויקט גבוהים את כל התקוות. "גבוהים זה פרק בפני עצמו, כמו ברפואה שיש התמחויות. פעם רופא היה מטפל בכל, רופא פנימי היה אורתופד ורופא עיניים. אימון גבוהים זה מקצוע. אני ומאיר קמינסקי הקמנו בזמנו את פרויקט הגבוהים", הוא מספר. "זה דבר שיכול לעזור, אני לא מזלזל בזה, אבל אני לא מאמין במבצעים ספורדיים. פרויקט שכזה עלול להפוך למשהו קוסמטי. זה יפה, זה סקסי, ידברו על זה בתקשורת. אבל העניין הוא הגישה, שם הבעיה העמוקה". עבורו פרויקט שכזה מציב קשיים לוגיסטיים של תיאום שעות עבודה מול האגודות, וממילא זה לא יכול להתקיים בחלל ריק. "הבעיה היא הגישה של מאמנים לשחקנים, הם פשוט נרתעים מלטפל בגבוהים", מתעקש חרוש, ומזהיר: "נכון שהכדורסל האירופאי והעולמי הולך על הקטע של פחות מאסה, אבל יש לזכור שאסור ללכת רק על הקטע של פנים לסל ולשכוח מה גבוה אמיתי צריך, אלא לשלב בין הדברים".
אם אפשר להתווכח מהי בדיוק הגישה הנכונה, על דבר אחד יסכימו כולם: כדי להתפתח, שחקנים צעירים מכל העמדות פשוט חייבים לשחק. עם סיום גיל הנוער, הצורך בדקות משחק עולה בעוד ההיצע נמוך מאוד. "הדרך שלהם חסומה. הם פשוט אומללים, הילדים האלה", מסביר חרוש. "מי שלא משחק בנבחרת ולא מקבל מעמד בצבא, הולך לצבא ונזרק ממקום למקום. זו לא הגישה. ככה לא נגיע לשום מקום". זה לא אומר שאין פתרון.
"חייבים פה ליגה של גילאי 18-21", מציע חרוש. "צריך פתרון מערכתי ויסודי. צריך לפתח מודעות". ליגה שכזו תגשר על המעבר מליגות הנוער לבוגרים ותאפשר לצעירים בכלל, ולגבוהים בפרט, לקבל את דקות המשחק להן הם כל כך זקוקים. וכך, למרות כל הבעיות, חרוש דווקא מנבא עתיד טוב: "חייב להיות פתרון מערכתי ויסודי ומוּדעוּת. לא יודע, אולי לתגמל מאמנים (לאו דווקא בפן החומרי) שישלבו שחקנים גבוהים. צריכים לקום אנשי הצוות המקצועי של איגוד הכדורסל, לדחוף, להגיד שזה פרויקט של הכדורסל הישראלי. ממש ללכת, לעשות ויתורים ולצאת מהקופסא. הרבה זמן לא היה לנו כשרון וגובה כמו שיש עכשיו. רק צריך לעשות את הדברים הנכונים, להתאזר בסבלנות ואנחנו נגיע למקומות טובים".
גם אם התירוץ בנוגע לגנים נכון, אין ספק שהוא הפך למיתוס מוגזם. אנחנו ממש לא חיים במדינת הגמדים. יש כאן שחקנים גבוהים ומוכשרים ויש דרכים באמצעותן, בעוד מספר שנים, המציאות תשתנה לטובה. אך המוקשים הקיימים כיום עשויים עדיין לעמוד בדרכם של שחקני העתיד. אם לא נדע לנטרל אותם, גם בעתיד צעירים יתקשו לפלס את דרכם ולזכות בדקות משחק משמעותיות. אוי לנו אם גם השחקנים האלה יחליקו לנו מבין האצבעות, כמו בריחת המוחות באקדמיה.
