אקסיומה עתיקת יומין בנ.ב.א היא שמדובר בליגה של שחקנים. התשובה לשאלה "כמה רחוק תגיע" תלויה במספר הכוכבים שלך. אם אין לך שנייים, ורצוי שלושה אולסטארים, הסיכוי שלך לאליפות קלוש. מספיק להיזכר בקבוצות של בירד מקהייל ופאריש, מג'יק, וורת'י ועבדול ג'אבר, או בגרסאות החדשות יותר של שלושת הגדולים בבוסטון ומיאמי, שזכו בתואר. רק אחת לכמה שנים מגיעה קבוצה שעושה זאת עם כוכב אחד.
אבל לדנבר... אין אפילו את זה. לכן, על הרקע ההיסטורי הזה, מה שג'ורג' קארל עושה השנה עם הנאגטס הוא משהו בלתי נתפס. מעולם לא הייתה קבוצה שהשיגה כל כך הרבה ניצחונות , שניצחה כל כך הרבה משחקים ברציפות, בלי שהיה ברשותה אולסטאר אחד לרפואה. למעשה, מה שהמאמן בן ה-61 השיג השנה בגבהים של קולורדו, הוא שיעור מוצלח באלכימיה.
תכירו: ק-ב-ו-צ-ה
"הקבוצה הטובה ביותר זוכה באליפות הנ.ב.א. לא אוסף של כוכבים. אני מצטער אבל אני לא קונה את השיטה הישנה", הסביר קארל את מה שעומד בבסיס השיטה הלא קונבנציונאלית שלו, "אז למה שננסה לזכות באליפות באותה צורה שכולם ניסו, ולהיכשל כל פעם?".
מתי כספי שאל פעם "איך זה שכוכב אחד מעז" , וג'ורג' קארל, הדמות המרכזית בנאגטס, אכן מעז ללכת נגד הנורמות הקבועות של בניית קבוצה. ביחד עם המנהל המצוין מאסאיי אוג'ירי השניים בנו את אחת מקבוצות הנ.ב.א העמוקות, היעילות והמרגשות שהיו אי פעם בליגה. לא, אין לדנבר שחקן אחד עליו אפשר לבנות קבוצה. נכון, אין לה אף נציג בין 30 הקלעים הטובים בליגה, וגם חסר לה גו טו גאי, בטח בקלאץ'. אבל קארל הפך את כל החסרונות האלה, ליתרונות.
לדנבר יש רוטציה עמוקה של תשעה שחקנים איכותיים, שקארל מנווט ביד אמן. טיי לוסון, שהעלה השנה מדרגה, מוביל את הקבוצה עם כמעט 17 נקודות למשחק. בינו ועד לקוסטה קופוס שקולע 8 נקודות לערב יש עוד שבעה שחקנים שנותנים באופן קבוע מנת נקודות יציבה. בממוצע, יש לנאגטס שישה שחקנים בדאבל פיגרס, וכולם ביחד עושים זאת ב-48 אחוזים מהשדה, מקום רביעי בליגה. בכלל, דנבר היא קבוצה מאוזנת. היא סיימה את העונה במקום השלישי בנקודות, שלישי באסיסטים, שני בריבאונדים. ככה נראית קבוצה שמאומנת נכון.
אז איך בדיוק קארל עושה זאת? בעזרת גמישות מחשבתית, סגנון משחק לא אורתודוקסי וחלוקת דקות נכונה. "אנחנו מאמינם בלרוץ מהר יותר מכולם. בלתקוף את הטבעת במקום לזרוק מחצי מרחק. ליצור התקפה בעזרת ההגנה. זו נוסחה פשוטה שהובילה קבוצות לזכות במכללות, גם אם בנ.ב.א זה עוד לא קרה", מאמין קארל.
במעבדה של ד"ר קארל
החמישיה שקיבלה הכי הרבה דקות יחד כללה את טיי לוסון כמספר 1, אנדרה איגואדלה כ-2, דאנילו גלינארי 3, קנת' פאריד הפנטסטי כ-4 וקופוס המשתפר כ-5. זו חמישייה סטנדרטית בה כל אחד משחק בתפקיד המסורתי. החמישייה השניה שקיבלה הכי הרבה דקות יחד כוללת רק את איגואדלה. כלומר, חמישייה אחרת כמעט לגמרי. הארבעה שמצטרפים אליו הם אנדרה מילר כרכז, קורי ברואר כסמול פורוורד, וילסון צ'נדלר כפאוור פורוורד וג'אוויל מקגי כסנטר. גם זו חמישייה מאוזנת, אבל מה שהיא מלמדת יותר מכל זה שקארל באמת מאמין בתשעת השחקנים הבכירים שלו.
כמו מדען מטורף, קארל אוהב לנסות כמה שיותר הרכבים, רצוי כאלו שיוצרים בעיות לצד השני. ג'אוויל מקגי עולה כסנטר ל-20 דקות ומייצר בזמן הזה כמעט 10 נקודות ושתי חסימות. הגובה והאתלטיות שלו, ביחד עם הנתונים הפיזיים של פאריד, יוצרים מיס מאץ' מסוג מסוים. סוג אחר של בעיה ליריבים נגרמת מכך ש-40 אחוז מהפוזישנים של דנבר הם כדורסל של נמוכים. "סמול בול". רוב העונה היו אלו איגואדלה כ-2, ברואר כ-3 וגאלינארי ב-4. השלישייה האתלטית הזאת ייצרה חטיפות ויצאה במהירות למתפרצות, וכשהם שיחקו יחד על המגרש דנבר הייתה ביתרון של 12 נקודות על היריבות שלה. כשגאלינארי נפצע החודש, ווילסון צ'נדלר החליף אותו בציוות הזה, ותתפלאו – בזכות השיפור בהגנה, פער הנקודות לזכות דנבר אפילו עלה.
בדרך כלל הצלחות מפתיעות של קבוצות מגיעות בעזרת קצת מזל, אבל המקרה של הנאגטס הפוך. לוסון החמיץ תקופה ארוכה בגלל פציעה, גאלינארי גמר את העונה, וגם פאריד (שיחמיץ את פתיחת הסדרה מול גולדן סטייט) וצ'נדלר החמיצו משחקים. אם זה לא מספיק, הרי שאת העונה דנבר התחילה עם לוח המשחקים הקשה בליגה כש-17 מ-23 המשחקים הראשונים היו בחוץ. למרות זאת, דנבר הצליחה להגיע לפגרת האולסטאר עם מאזן מצוין – לא שזה עזר לה להכניס אפילו שחקן אחד למשחק הכוכבים.
"אם הקבוצה שלך תהיה טובה, מישהו מהם יהפוך לסופרסטאר. לא היותך שחקן טוב הופך אותך לסופרסטאר. קבוצה שמנצחת בגדול הופכת אותך לכזה", הסביר קארל את חוסר האמון של מאמני הליגה בשחקנים שלו. והאמת היא שעם אולסטאר או בלעדיו, זה לא הפריע לו להוביל את דנבר לעונה הטובה בהיסטוריה שלה בנ.ב.א.
הגיע הזמן להכרה
דנבר סיימה עם המאזן הטוב שלה מאז 1975, אז עוד הייתה ב-ABA. על הדרך הנאגטס קבעו שיא מועדון עם 15 ניצחונות רצופים, יש להם את מאזן הבית הטוב בליגה עם שלושה הפסדים בלבד כל העונה ורשמו כבר 23 ניצחונות רצופים בפפסי סנטר. קארל הוא המאמן הראשון אי פעם שמנצח 48 משחקי בית בעונה, עם שתי קבוצות שונות (עשה זאת עם סיאטל ב-96).
זו העונה התשיעית של קארל בדנבר, ולמעשה מלבד מהעובדה שחלה (והחלים) בסרטן צוואר במהלך התקופה, קשה למצוא בתקופה הזו יותר מידי רגעים רעים. בכל העונות האלו דנבר הגיעה לפלייאוף, שווה לשיא של המאמן האגדי דאג מו, שבשנות ה-80 הנהיג שם קבוצה התקפית ומטורפת משל עצמו. אם נסתכל על זה בפריזמה רחבה יותר, הרי שרק סן אנטוניו העפילה בכל תשע העונות האחרונות לפלייאוף. בכלל, יציבות היא שם המשחק אצל קארל. מאז עונת 1991/2 כל עונה שלו הסתיימה במאזן חיובי, וההישג הזה של 21 עונות כאלו הוא הטוב בהיסטוריה של הליגה. אפילו טוב בשנה מזה של פיל ג'קסון.
השנה הנוכחית מסמלת נקודת שיא בקריירה המרשימה של קארל, כי זאת הפעם הראשונה שהוא מצליח בלי שחקן שנחשב לטופ 30 בליגה. הוא כבר הראה שהוא יכול להצליח עם כוכבים, כשהביא את סיאטל עם גארי פייטון ושון קמפ לגמר, וכשהגיע עם מילווקי של ריי אלן, גלן רובינסון וסם קאסל לגמר המזרח. גם ההצלחה הגדולה ביותר שלו בדנבר עד כה הגיעה עם עזרה של סופרסטאר בדמותו של כרמלו אנתוני, כשהנאגטס הגיעו לגמר המערב ב-2009. אבל השנה קארל יצר כמעט יש מאין, בליגה שהיסטורית לא ראתה יותר מידי הצלחות מקבוצות בלי כוכבים.
קשה לדעת לאן בדיוק דנבר יכולה להגיע בפלייאוף. כאן החיסרון בשחקן שמתעלה ברגעי האמת יבוא לידי ביטוי. גם הפציעות המרובות עשויות להשפיע, ואסור לשכוח שההגנה שלה מדורגת בחלק התחתון של הליגה. תוסיפו לכך את העובדה שבפלייאוף המשחק איטי יותר ומבוסס על התקפות מסודרות, וקשה לדעת איך קבוצה שהלחם והחמאה שלה הוא התקפות מתפרצות תסתדר בסיטואציה כזאת. דנבר צריכה לעבור סיבוב, אבל משם והלאה הכל יהיה בגדר בונוס. מה שבטוח הוא שאף קבוצה לא תשמח לפגוש אותה, ואת השאלות שהיא מציבה עבורה.
לקארל יש 1131 ניצחונות בקריירה, לפניו בטבלת המאמנים יש רק אגדות שזכו בכמה אליפויות כמו פיל ג'קסון ופט ריילי, או כאלו שאימנו המון שנים בהצלחה לא רעה כמו דון נלסון, ג'רי סלואן ולני וילקנס. קארל אף פעם לא קיבל את הכבוד לו זכו האחרים ברשימה הזו, ואולי באמת הגיע הזמן שזה יקרה. זכייה בתואר מאמן השנה בפעם הראשונה בקריירה תהיה צעד ראשון בהכרה באחד המאמנים הטובים של הדור האחרון. בכל זאת, מישהו צריך להיות הכוכב של הקבוצה.
