"המקומות האפלים ביותר בגיהנום
ראויים לאלה
השומרים על ניטרליות
בזמנים של משבר מוסרי"
לפני בערך 700 שנה נפטר המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי והציטוט לעיל שמיוחס לו קיבל תוקף השבוע. קשה להאמין, אבל אחרי כל כך הרבה זמן, עשרות חילופי דורות, מאות מלחמות, מתים והרוגים על חרב הגזענות, ואנחנו עדיין נמצאים באותו המקום. הכי גרוע, האור בקצה המנהרה, זה שהבליח לכמה רגעים אשתקד, הולך ומתעמעם.
איש השנה בספורט
העונה עדיין בחיתוליה, טרם ברור מה יקרה, לאן תנשב הרוח ומי ייקח מה, אבל יש אדם אחד שהייתי מפקידה בידיו את המפתחות להוביל את הכדורגל הישראלי. שי אהרון, קפטן הפועל קטמון, שחקן ותיק שעשה את הבלתי ייאמן והוביל קבוצת אוהדים לראשונה בהיסטוריה לליגה הלאומית, היה השחקן הראשון לעמוד מול הניטרליות של שחקני בית"ר ירושלים. "החברה הישראלית חולה וגזענית, הצ'צ'נים היו המראה שלנו", הוא אמר להם, "פחדנים, פספסתם הזדמנות ונטשתם את אריאל הרוש".
אהרון יצא נגד סתימת הפיות של שחקני בית"ר כאשר הגיעו שני שחקנים מוסלמים למועדון וגוש האוהדים הקיצוני שרף את העסק. רק שניים עמדו אז מול כולם, הרוש ודריו פרננדס. השוער עוד השלים עם האוהדים שעשו לו את המוות, השני כבר עזב. אבל איפה היו יתר השחקנים? שתקו. ראו איך שני חבריהם לקבוצה סובלים קריאות נאצה, שירים גזעניים ושאר ירקות רקובים והפנו את הגב. עמדו והסתכלו על האוהדים שלהם מעלים על נס את הגזענות ובחרו להתעלם.
אז בא אהרון וזעק. הוא בער את בכיו של המיעוט, את חרפת חוסר השוויון, את כאבו של האחר, הזר והשונה. הוא בא וצרח על השחקנים כדי שינקפו אצבע, יזיזו שערה, ישנו משהו. הוא עמד איתן ופרץ דרך, כמו שרק הוא יודע. התקשורת יכולה כמה שהיא רוצה להגיד ולמחות, לזעוק והתעצבן, אבל כשבא עמית לעבודה ואומר לך שטעית, היחס לדברים הוא כבר אחר.
הכדורגל הישראלי ממשיך להתנהג בחוסר שפיות, חוסר אחריות והטלת מטוטלת האשמות מצד לצד מבלי שיבוא איש ויעצור אותה. לא הגיוני שקבוצה תחרוט את השנאה על דגלה ותצא מזה ללא ענישה. ההתאחדות חייבת להתערב, המדינה חייבת לעצור את הפשע הזה. שי אהרון הוא צדיק אחד, כולנו סדום. עכשיו תורכם שחקני בית"ר, תסתכלו לשי אהרון בעיניים ותגידו לו שאפשר אחרת.
ואז הגיע אבנר קופל
בא יועץ השיווק של בית"ר ירושלים וטען: "שחקנים הם לא מובילי דעה, הם צריכים לשחק כדורגל. ההנהלה היא זו שצריכה לעמוד מול האוהדים". לכאורה, הוא צודק. אבל מה קורה אם ההנהלה לא עומדת מול האוהדים? גם ההנהלה נטשה את הרוש לבד במערכה. גם ההנהלה, שהתחלפה בקיץ האחרון מקפלת את הזנב כל פעם שהמילה "ערבי" מוזכרת בסביבה. "אני לא חושב שיש גזענות בבית"ר", המשיך יועץ השיווק לזרות חול בעיני האומה. נו באמת, קופל. רד ממגדל השן, זרוק את כוס היין לפח ותתחיל לעבוד. תביא ערבי לבית"ר, ואז נראה כמה גזענות יש שם.
בבית"ר ממשיכים לטאטא מתחת לשטיח את העובדה שכל המועדון הזה מפחד מהאוהדים ונותן לקומץ להתוות לו את הדרך. כל שחקן באשר הוא, כאשר הוא לובש את הסמל הוא מייצג את המועדון. אם שלחתם את קריאף וחדד לדבר עם התקשורת, הם מייצגים את המועדון. אם שלחתם שחקנים לחתום על כדורים בבית חולים, הם מייצגים את המועדון. אם הם רשומים בהרכב או בסגל ומקבלים מכם משכורת, הם מייצגים את המועדון. אם הם סותמים את הפה מול רעה חולה ושומרים על ניטרליות בזמנים של משבר מוסרי – מקומם אתם יודעים איפה, וגם מקומו של המועדון שהם מייצגים.
קופל, תסתכל לשי אהרון בעיניים, ותלמד
שי אהרון הוא גיבור הסיפור הזה, אבל אסור לשכוח שהוא לא שחקן בית"ר, לא עמד מול אלפי אוהדים והתנגד, ועדיין, הוא ניצוץ אחד קטן של שפיות בתוך מערה חשוכה. אסור עדיין להפוך את קופל לנבל כאן כי מגיעים לו כמה ימי חסד. אבל אפשר לצפות ממי שהנהיג את הכדורסל הישראלי לקצת ענווה, ראייה מערכתית וחברתית רחבה יותר. לא ייתכן שאדם העומד בראש מערכת כל כך גדולה ימעיט מערכם של הברגים הקטנים בה. לא ייתכן שמי שקיבל את המושכות, יחשוב רק איך מכסים את הפגמים, משתיקים את הרעשים ועוצמים עיניים מול הבורות שחפרו קודמיך, דורות על דורות של פחדנים.
שי אהרון פתח צוהר של אור והצית שוב את הנושא הכואב, שיעלה כל פעם מחדש עד שיטופל כראוי. לבית"ר הנהלה חדשה וחזקה, בעלת שם בספורט הישראלי, כזו שיכולה לבחור נתיב חדש למועדון. זו לא הלאומנות, לא האלימות, אפילו לא הגזענות. זו ההתעלמות שמשתקת אותנו ומונעת את ההתקדמות. בבקשה, תסתכלו לשי אהרון בעיניים ותגידו לו שאפשר אחרת. אל תפספסו את ההזדמנות.
