מה זה זה?
מונדיאלים כידוע לא מביאים עמם חידושים טקטיים מסעירים, אלא מבליטים את המגמות המעודכנות ביותר בווליום היסטרי ומפיצים את הבשורה לשאר העולם. אחרי ש- 20 משחקים מתוך 63 (ותסלחו לי שאני לא סופר את ה משחק על מקומות 3-4) כבר מאחורינו, אלופת אירופה והעולם בחוץ, כמות הגולים מסחררת והפרשנים אוכלים את הכובע כל 2 שערים ושש דקות בממוצע, הגיע הזמן לנסות להבין מה אנחנו בעצם רואים פה.
חיה, מוזרה
לכן, כדי להבין את השינוי שהכדורגל עובר צריך להסתכל על זה קודם כל בפרספקטיבה הנכונה – להבין שהטיקי טאקה היתה ותמשיך להיות נחלתם של מעטים. אם נקביל את הכדורגל לתרבות, הטיקי טאקה היא זרם שונה ואליטיסטי שמעצם מהותו לא יכול להשתייך לזרם המרכזי. הוא יבליח לפרקים, ישתנה, יראה ניצוצות של גאונות, ישנה את העולם, יפתח לכולם את הראש ואז ייעלם כדי לחזור מוזר יותר, מרגש יותר ולעתים דבילי יותר. לכן, כדי להבין את הזרם המרכזי צריך לשים את הטיקי טאקה בצד, לא להכריז על מותה.
קצב
יורגן קלופ הסביר פעם שההבדל בינו לבין ונגר הוא שהצרפתי מנגן מוסיקה קלאסית בעוד הוא בא לקונצרט של רוק כבד. הדבר הבולט ביותר עד כה זה הקצב המטורף שבו משחקים את המשחק הזה . המונדיאל, אם תרצו, הוא פשוט קונצרט של רוק כבד.
בניגוד לעבר, הכדורגלנים היום הם ספורטאים ברמה לא פחות גבוהה משחקני NBA למשל. השינוי וקפיצת המדרגה שנבנית במשך שנים בענף באה לידי ביטוי במלוא העוצמה במונדיאל הזה. הקצב של נבחרות כמו דרום קוריאה או אוסטרליה הוא פשוט מסחרר. הקרדיט על השינוי הזה מתחלק בין שני גורמים – גרמניה ומוריניו.
מה שאנחנו רואים במונדיאל הזה זה בדיוק השילוב – הנבחרות שמצליחות הן אלה שמשחקות בקצב מסחרר ומצליחות להשאר קבוצתיות. נבחרות כמו פורטוגל שתלויה בכוכב שלה או יוון שמאיטה קצב פשוט לא נראו שייכות.
עצב
אפילו אצלנו בליגה אפשר לראות את המגמה. מכבי ת"א פשוט פיזית במצב טוב יותר משאר הקבוצות, חוץ מזה אין בה כלום. השחקן שעשה את ההבדל השנה לאלופת ישראל הוא זה שפשוט משחק פה בקצב הרבה יותר גבוה מהאחרים, וגם הוא רחוק מהרמות הבינוניות של אירופה. זו הסיבה שהמרחקים בינינו למונדיאל נראים עצומים מאי פעם – אנחנו פשוט לא בקצב. לא של גרמניה ולא של אוסטרליה. בשנים הקרובות הנבחרת שלנו תלך רק אחורה, גם אם תגיע לאיזה יורו או שקר כלשהו כי אצלנו מפנימים שינוי רק כשהעולם עסוק כבר בשינוי הבא.