שני השערים הראשונים, של מולר וקלוזה, היו הקלה עצומה אחרי שכולם כאן ציפו למשחק צמוד עם מעט מצבים. אבל אז, מהדקה ה-23, זה הרגיש כאילו הקורות הופכות לקווים נעים והמגרש הופך לגמיש ומוטה מתחת לרגלי ההגנה ברזילאית. צפיתי במשחק בבר מפורסם במינכן, שומאנ'ס, סמוך לשחקן הנבחרת לשעבר, ג'ימי הרטוויג, וגם האיש הזה שחווה הרבה בקריירה, עשה פרצוף כאילו הוא ראה חייזרים מגיעים לכדור הארץ מכוכב הסוריאליזם.
חודש קודם לכן, ג'ימי הרטוויג אימן את נבחרת הכדורגל של הסופרים הגרמנים, כולל אותי, בטיול לברזיל. ביקרנו בסאו פאולו ובריו דה ז'נרו לפני המונדיאל וראינו את אנשי המחאה ברחובות עם פליירים ובהם קריאות נגד פיפ"א וההפקה היקרה של האירוע הזה, שיגרום לעשיר להיות עשיר יותר ולעני להיות עני יותר. באותן פאבלות, אנשים אמרו לנו שברגע שבו ברזיל תובס – המדינה תתפוצץ. לכן, מהשער השלישי והרביעי, כל הזמן חשבתי מה קורה בברזיל עכשיו. האם זה אומר שאנשים יצאו לרחובות ויתחילו להתפרע? יתחילו לשרוף אוטובוסים ובניינים?
אבל זה לא היה הדבר היחיד שהראה לי באיזה סוג של עולם סוריאליסטי אנחנו חיים בזמן שאנחנו נהנים מצפייה בכדורגל ומתרגשים מניצחון של הקבוצה שלנו. כמו בכל הפסקת מחצית, גם כאן בטלוויזיה היו חדשות – הפעם עם ידיעות על המצב בישראל. התקפות הטילים על תל אביב (שבה רוב החברים הישראליים שלי גרים) שהחלו לפני זמן קצר ואנשים רצים למקלטים. הצבא הישראלי תקף מטרות ברצועת עזה ופיצוצים האירו את השמים הלילה. הסלמה חדשה בסכסוך הנורא הזה עמדה להתחיל בלי שיש סוף באופק.
יום לאחר מכן, כאשר ארגנטינה ניצחה את הולנד בחצי הגמר השני והמשעמם, התמונות בחדשות היו זהות. למרבה הצער אין תקווה גדולה שהמצב ישתנה עד ליום ראשון, כאשר הגמר בין גרמניה לארגנטינה יתקיים בריו. מיליארדי אנשים יראו את המשחק בכל רחבי העולם, אבל הקונפליקטים יימשכו, בין העניים לעשירים בברזיל, בין המורדים הסוריים והצבא הסורי, בין העם הישראלי והפלסטיני. לשחק כדורגל באותו הזמן זה סוריאליסטי אבל כולנו אוהבים את המשחק הזה ואנחנו כנראה צריכים את זה בעולם כל כך הזוי.
אם יש דבר אחד שנותן לי קצת תקווה, זה העובדה שגם בישראל יש אנשים שיתמכו בגרמניה ביום ראשון. מי היה מעלה על הדעת, דור אחד בלבד קודם לכן, לאחר ההיסטוריה האיומה שהמדינות שלנו חולקות, שדבר כזה אפשרי?
