בדבר אחד אין ספק: עד עכשיו, זהו אחד המונדיאלים הטובים אי פעם. לפחות הטוב ביותר מאז שאני נולדתי, וזה היה בשנה שמריו קמפס הביא גביע ראשון לארגנטינה. כדורגל התקפי ואיכותי, מתח, דרמות, הפתעות וכוכבים שהגיעו לרגע האמת. אבל יש רק בחור אחד שקצת נשכח בצד. שחקן השנה בעולם, כריסטיאנו רונאלדו, פשוט לא הגיע.
למונדיאל הנוכחי הגיעו שלושה שחקנים ששאיפות של מדינה שלמה מונחות על כתפיהם הצנומות (מסי וניימאר) והחסונות (כריסטיאנו). הפרעוש, גדול ככל שיהיה בברצלונה, והוא הכי גדול שאפשר ברמת הקבוצה, לעולם יהיה בצלו של דייגו מראדונה אלמלא יביא לארגנטינה את הגביע הנחשק. הוא יודע את זה ועד עכשיו מחזיק לבד את הראש של ארגנטינה מעל למים עם שני ווינר שוטס (ויסלח לי רסקין על הגניבה הספרותית). ניימאר, שבנבחרת הוא פשוט שחקן אחר ממה שראינו בבארסה, מספק את הסחורה ובענק. במקרה שלו, דווקא אוהדי ברצלונה תוהים מדוע לא צפו בביצועים דומים בקאמפ נואו.
נשארנו עם כריסטיאנו. הזוכה בכדור הזהב - השחקן הכי מוחצן, הכי מתוקשר והכי מוכשר בכדורגל האירופאי, שהגיע לטורניר אחרי העונה הטובה בקריירה שלו ועד לדקה ה-95 במשחק השני מול ארה"ב שכחנו שהוא בברזיל. קשה לומר שכריסטיאנו לא נותן הכל בנבחרת, הרי רק בזכות תצוגת הענק שלו בפלייאוף נגד שבדיה, בכלל הגיעה לטורניר. ובכלל, 112 הופעות ו-49 שערים זהו מאזן מדהים לשחקן בן 29. אז נשאלת השאלה, למה טורניר שני ברציפות, כריסטיאנו של ריאל לא מגיע?
בעיניי יש שתי סיבות עיקריות לכשלון של רונאלדו בברזיל: הראשונה היא מקצועית-קבוצתית, השניה (והעיקרית) היא תשישות מנטלית ופיזית.
מבחינת מקצועית נטו – עמדה במגרש, לחצים מסביב ואחריות להגיע להישגים - אני לא רואה בעיה. גם בריאל יש ציפיות ענק, לחץ בלתי פוסק להגיע להישגים ושם לרונאלדו אין בעיה לספק את הסחורה שבוע אחרי שבוע. לפעמים גם פעמיים בשבוע. מבחינת התפקוד הטקטי במגרש אין הבדלים משמעותיים. בנטו נותן לכריסטיאנו חופש לרוץ לאן שהוא מרגיש לנכון, ושאר השחקנים נעים סביבו. ופה בעצם מהות הבעיה, במאמן ובשחקנים שסביבו.
פורטוגל נבחרת לא מאומנת. היא נראית כאסופת שחקנים מקרית שצופה בקפטן שלה מנסה לעשות קסמים. בנטו לא מוצא דרך ושיטה ונראה שפשוט הוא מקווה שדברים יסתדרו בזכות הכשרון של רונאלדו. זה כמעט הצליח לו ביורו האחרון, אבל לאורך זמן זה לא יכול לעבוד.
מבחינה איכות השחקנים, אין מה להשוות בין חומר השחקנים שמקיף את רונאלדו בקבוצה, לשחקנים שמסביבו בנבחרת. מלבד מוטיניו, אין בפורטוגל אף שחקן בטופ העולמי. אלבש בלם בינוני במקרה הטוב, וחור ענק בהגנה במקרה הרגיל. פפה בלם מצוין, אבל כשאין בלם טוב לידו ומאמן ברמה שמחזיק אותו, אין לדעת מתי יקפוץ לו הפיוז. מיירלש בשלהי הקריירה, נאני לא בכושר ואדר הוא פשוט חלוץ ברמה נמוכה. כך שקל מאוד ליריבה להתמקד ברונאלדו. וכשבאה נבחרת מאומנת, כמו גרמניה, ומכינה לכוכב שמירות כפולות וחיפויים, אז הוא כמעט לא נוגע בכדור (16 פעמים במחצית הראשונה, הכי מעט בנבחרת).
אבל הסיבה העיקרית היא מנטלית ופיזית. כריסטיאנו הגיע לטורניר אחרי עונת שיא ברמה האישית. החגיגות שלו אחרי הפנדל בגמר ליגת האלופות אולי היו מוגזמות בעיני חלק מהאנשים, אבל הראו כמה חשוב היה לו להביא את הגביע למדריד. הרי בסופו של יום, הביאו אותו בשביל "הדסימה" – הזכיה העשירית. מבחינה אנרגטית, רונאלדו הגיע פשוט מרוקן לחלוטין, בדומה למה שקרה לנבחרת ספרד. בניגוד למסי וניימאר, שנחו במהלך השנה וסיימו את העונה מוקדם יותר, כריסטיאנו נתן את כל מה שיש לו לאורך כל הדרך וזה פשוט רוקן ממנו את רוב מאגרי האנרגיה. כשאין מאגרי אנרגיה נפשיים, הגוף משלם את המחיר ושרירי הרגליים שלו לא עמדו בעומס.
בשורה התחתונה, למרות שהם נראים לעיתים כגיבורי-על, אנחנו מדברים על בני אדם. וכשיש תנאים משתנים, לפעמים, למרות שלעיתים זה נראה פשוט, גם גיבור-העל שלנו נראה כשחקן מהישוב. אבל בדבר אחד אני בטוח: הוא עוד ישוב ובגדול, גם ברמת הנבחרת.
