ישנם מעט מאוד משחקים בחיים שתוך כדי צפייה בהם אתה לא מאמין למה שאתה רואה. אני אגדיל ואומר, גם הבוקר כשהתעוררתי, ברגע הראשון חשבתי שמה שראיתי בלילה היה חלום.
אפשר גם לנתח את המשחק הזה מבחינה טקטית ומקצועית. הגרמנים הבקיעו שער מוקדם בתרגיל קרן מבריק (חסימה של קלוזה על לואיז). לחצו בצורה מדהימה על הקישור הברזילאי, עשו טיקי-טאקה ברחבת ה-16 של סזאר וביטלו את הברזילאים לחלוטין. זה פשוט היה לא כוחות.
ההתקפה של ברזיל ללא ניימאר אנמית וחסרת השראה לחלוטין – האלק רע מאוד, ברנארד צעיר ולא בשל, ופרד, אוי פרד, חלוץ בינוני, שהלחץ שהוא נמצא בו גורם לו להראות פתטי. הקישור ההגנתי, חסר ביטחון ולא הפסיק לאבד כדורים ורדף אחרי הגרמנים כאילו הם רוחות רפאים. ההגנה ללא טיאגו סילבה הייתה מביכה. לואיז היה בכל מקום מלבד במקום שהוא צריך להיות בו, לדאנטה היה ורטיגו, מרסלו אף פעם לא היה שחקן הגנה משובח ושיאו של מאייקון הרחק מאחוריו. גם סקולארי לא הגיב, איחר בחילופים, והתעורר רק אחרי השער החמישי.
מה שקרה במשחק הזה היה מעבר לכדורגל, זאת הייתה פשוט התמוטטות פסיכולוגית ומנטלית מוחלטת של נבחרת ברזיל והמאמן שלה. לרגעים היה נראה שזה משחק של בוגרים מול ילדים. הקלוז-אפים על הפרצופים של השחקנים הברזילאים אמרו הכל. הם נראו אומללים וחסרי אונים ורק התפללו שהסיוט הסתיים. מלבד העובדה שזאת הנבחרת החלשה ביותר מבחינה מקצועית מאז מונדיאל 74', הציפיות הרגו את השחקנים, הם פשוט לא עמדו בלחץ.
עוד ידובר רבות על המשחק הזה, אין-ספור נתונים סטטיסטיים נשברו, שערים מדהימים נכבשו וכל מי שצפה במשחק הבין שהוא צופה כאן במשהו היסטורי והיסטרי – משחק המאה.
