"אנגליה יכולה לזכות בגביע העולם". "אנחנו מסוגלים להביא את הגביע".
הגם שעברו 48 שנה מאז הזכיה בתואר היחיד בתולדותיה, על אף שלא ממש התקרבה להנפה כלשהי כבר 18 שנה, ולמרות שישנן כמה נבחרות שבאופן מובהק מוכשרות הרבה יותר ממנה – הציפיה באנגליה מהנבחרת כמעט נותרה זהה. ועדיין גבוהה.
האמירות בפתיחה לא מובאות כציטוט מיוחס לאדם מסוים לא מפני שהן לא נאמרו. נהפוך הוא, הן פשוט נאמרו כל כך הרבה. על ידי כל כך הרבה אנשים – מאמנים, שחקנים, עיתונאים. ונאמרו כל כך הרבה פעמים, פחות או יותר, לפני כל טורניר גדול. אז אמנם לנסות ולתמצת הלך רוח של מדינה זו, כמובן, משימה יומרנית למדי. אפילו אם הפרופורציות התיישרו מעט, קשה להתווכח עם כך שבאנגליה בכל זאת מאמינים.
באופן שנראה מוזר, האמונה החוזרת ונשנית בנבחרת, מצויה במגמה שונה מ"אמונה" במובנה הטהור. על פי סקר שנערך בבריטניה לפני מספר שנים, כ-65% מהתושבים אינם מגדירים עצמם כ"דתיים". ומדובר במספר שהולך וגדל עם השנים. אך האם ייתכן כי האמונה נשארת, רק מתועלת לכיוון אחר: פעם לדת, כיום לכדורגל? בהחלט נראה כך, במיוחד כאשר בכל דור ודור מוכתר משיח אחר. ומי שכרגע יושב על החמור הלבן הוא, כמובן, וויין רוני.
כוכב או לא?
כאשר "מאמין" אנגלי נאלץ להסביר את הרציונל שעומד מאחוריו, סביר מאוד ששמו של רוני יהיה הראשון שייצא משפתיו. אמנם ערעור על אמונה הינו עיסוק בחילול קודש, אך השאלה "למה" חייבת להישאל. מדוע וויין רוני? עד כמה הוא באמת כוכב, ועד כמה זה בעל כורחו?
מצד אחד, התשובה די ברורה: כבר בגיל 16 הוא ניצח את ארסנל בדקה ה-90. בגיל 18 כבש שלושער בבכורה שלו במדי מנצ'סטר יונייטד. ובטורניר הבינ"ל הראשון שלו, ביורו 2004, גמל על האמון עם 4 שערים. בסך הכל, ב-12 שנות קריירה רוני צבר כבר למעלה מ-500 משחקים רשמיים באברטון וביונייטד, באחרונה הגיע ל-216 שערים (שלישי בכל הזמנים), זכה ב-5 אליפויות ובגביע אלופות אחד (ועוד 2 הופעות בגמר). הוא גם אחד השחקנים הבכירים והמנוסים בסגל האנגלי עם 92 הופעות בינ"ל (תשיעי בכל הזמנים) וכבש 39 שערים (חמישי בכל הזמנים). במילים אחרות, לפחות על פי המספרים, הוא באמת הפך לכוכב.
אבל זה מעבר למספרים. כדי להבין את האהדה וההערכה אליו, לא מספיק לראות לקט של שעריו הגדולים, אלא צריך להבין את הגישה שלו. להביט כיצד הוא משחק במשך 90 דקות. כתוצר של מעמד הפועלים ובן למשפחת מתאגרפים, רוני הוא הלוחם האולטימטיבי. גם כשהוא לא כובש או מבשל, וזה לא קורה יותר מדי, הוא תמיד נותן 100% מעצמו. ובאנגליה, היכן שמריעים על גליץ' טוב כמעט כמו על גולאסו מרהיב, רוני הוא הדוגמא הטובה ביותר לשחקן שמסוגל לספק את שניהם. התשוקה הבלתי מתפשרת, הרצון שלא נגמר, ההשקעה הבלתי פוסקת – גם כשלא הולך לו מבחינת מספרים, אי אפשר שלא להעריך אותו.
מצד שני, את הנבחרת הוא מעולם לא הוביל. בטח שלא להישג. כאמור, הטורניר הבין-לאומי הטוב בחייו היה גם הראשון שלו עם 4 כיבושים ביורו 2004, בגיל 18 בלבד. בעשר השנים נראה כי נכון יותר להשוות אותו לכוכב הישראלי הכי גדול. כמו שהיו צוחקים על כשירותו של יוסי בניון לפני כל משחק משמעותי של הנבחרת, הדבר נכון שבעתיים עם רוני. קשה לחשוב על טורניר גדול אליו הוא הגיע או בכושר או כשיר. ודאי לא שניהם. מעל לכל, קיים מספר אחד שפוגע בו בכל הנוגע למונדיאל: 0. כאמור, רוני אמנם כבש 39 שערים בנבחרת, אך טרם רשם ולו שער אחד בגביע העולם. 8 הופעות (2006 ו-2010), 0 שערים.
האמת, קשה להאשים אותו. לעתים קרובות הוא פשוט לא נראה כמי שנועד להיות כוכב. זה מתחיל במראה החיצוני – שמנמן, רחב ומקריח (לפחות בעבר). ובכלל, רוני אינו כריזמטי במיוחד. לא אחד שרודף אחר אור הזרקורים. בכל ראיון שנתן, נראה שהוא רק מחכה לשאלה האחרונה ותמיד ממעט במילים. כל פעילות מחוץ לכר הדשא מרגישה אצלו כהכרח, כמשהו שרק מונע ממנו לחזור למגרש ולבעוט בכדור. או לשבת בפאב ולשתות בירה.
וכן, אמנם מדובר בילד מרקע פשוט, אבל גם הוא הספיק להתמסחר. הפרסומות הרבות הן חלק בלתי נפרד וצפוי מהתהילה. אך עד כמה שהוא "שחקן נשמה" על המגרש, מחוצה לו הוא בהחלט יודע להתמקח. פעמיים נראה היה שהוא בדרך החוצה ממנצ'סטר יונייטד, כולל הודעה אחת בה מתח ביקורת על מדיניות המועדון בה הטיל ספק ברצונו להצליח - רק כדי לסכם בסוף על חוזה חדש שמן ומשכורת עתק. התנהגות שלא תמיד תואמת את תדמית הבן של השכנים.
וכמובן, למן הרגע שהתגלה הוא גם הפך למטרה עבור הצהובונים האנגלים. וכן, היה להם לא מעט על מה לדווח. החל מטענות על בגידה באשתו, אהבתו לבילויים ליליים, חיבתו המזדמנת לסיגריות, סכסוך כפול עם מאמנו לשעבר דייויד מויס, שהגיע לבתי משפט, ועוד אי אילו שערוריות.
חוזרים בשאלה
למרות שהמדינה טרם איבדה את האמונה ברוני ובנבחרת, לא ניתן להתעלם מהבקיעים שהחלו לצוץ לאחרונה. ואלה הגיעו ממקור מאוד בלתי צפוי, פול סקולס. "יכול להיות שוויין כבר שחוק. ייתכן שהוא הגיע לשיאו מוקדם יותר מהמצופה באופן מסורתי מכדורגלן". כתב לאחרונה הג'ינג'י, שגם העז כבר לחשוב על קו סיום לקריירה של רוני בן ה-28: "לאור כמות המשחקים ששיחק, ייתכן שיפרוש כבר בגיל 31 או 32".
מכאן החל מעין מחול שדים (לא רק אדומים) סביב רוני וחשיבותו לנבחרת. למרות שיש לא מעטים שחושבים שאם לא יהיה טוב יש לספסלו, העיסוק הבלתי פוסק בו רק ממחיש את הטירוף. "עצוב שכל המדינה כל כך אובססיבית בנוגע לרוני", אמר השבוע המאמן הלאומי, רוי הודג'סון.
לא ברור במה באנגליה מאוהבים יותר. בהכתרת המלכים לפני, או במציאת האשמים אחרי. מה שדי בטוח, זה כמעט תמיד יהיה אדם אחד בכל פעם. למה? כי זה קל. הרבה יותר פשוט למצוא שעיר לעזאזל מאשר לחשוב לעומק. יותר קל לזרוק ציפיות על רוני, לאורך השנים, מבלי להסתכל הרבה מעבר. למה להתאמץ לבחון את הסגל כאשר אפשר להסתפק בעלה התאנה שמכסה עליו. שהרי, מתי בפעם האחרונה נבחרת שזכתה בטורניר גדול התבססה רק על שחקן אחד? מישהו זוכר בכלל?
בכתבה שאמורה להיות על וויין רוני, שמו הוזכר לראשונה רק בפסקה השלישית. אין זה מקרי. כי וויין רוני אולי נחשב לכוכב של נבחרת אנגליה, אך הוא לא באמת הסיפור. הוא הדוגמא. הוא "הנבחר" הנוכחי. היו רבים לפניו: ליניקר, גאסקוין, שירר, אואן, בקהאם וכו'. אך גרוע מכך שאינו הראשון שנמשח, רוני גם לא יהיה האחרון. תנחומינו למשיחי השקר הבאים.