"אם אתה נכנס לפאבלה, תראה אשה שמשגיחה על חמישה או שישה ילדים", הסביר פעם פרופסור ברזילאי לעיתונאי סיימון קופר. "הילד החכם ביותר, זה שיכול לברוח מהמשטרה אם צריך, שיכול ללכת מכות, הוא שחקן כדורגל טוב. הוא יכול לכדרר דרך מכשולי החיים. הוא יכול להביא אוכל לאִמו. יש קשר עמוק בין היכולת להתל במגנים על מגרש הכדורגל לפיקחות כילד. הילד הזה הוא מאלאנדרו".
אותו מאלאנדרו הוא דמות מהפולקלור הברזילאי, אבל יש לו תאומים בכל מדינות אמריקה הלטינית. הוא לא עבריין. הוא גם לא רמאי. הוא תחמן, וזה נאמר לזכותו. בספרו "כדורגל נגד האויב", קופר ניסה להבין בדיוק במה מדובר. בכל זאת, לא פשוט להסביר זאת למישהו שגדל על כדורגל הולנדי או אנגלי. "משמעת, לדעתו, זה טוב לבינוניים אבל לא למאלאנדרו", כתב הסופר. "הוא נוכל, תחבולן. הוא עובד לבד ולא מציית לאף אחד. למרות עוניו, הוא מתלבש היטב, אוכל במקומות הכי טובים ומקסים נשים יפות. הוא מייצג את האופי הלאומי".
כזה הוא לואיס סוארס. מוקצה בתרבות אחת, גיבור באחרת. הוא טוב בבסיסו, אבל נוקט בצעדים שלא מקובלים בעולם המחשיב עצמו לנאור. שאצלו המטרה מקדשת את האמצעים. כמו שוטר נחוש שהופך ללוחם צדק משולח רסן, כזה שמפסיק לפעול לפי הספר.
התיוג של סוארס כרמאי לא החל שם, אבל התעצם למימדים מפלצתיים עם ההגעה לאנגליה. התחמנות הייתה טבועה בו עוד מילדותו בסאלטו, עיר נידחת בצפון-מערב אורוגוואי. כבר עם הגעתו לאייאקס הושעה בגלל עימות בחדר ההלבשה עם חבר לקבוצה, וזו הייתה רק ההתחלה.
הוא הושעה ל-7 משחקים אחרי שנשך יריב מאיינדהובן, בעט בשני שחקני טוטנהאם, משך בשערו של רפאל דה סילבה מיונייטד, זייף פציעות ונפילות, סידר לעצמו מצב לכיבוש עם הזרוע, חבט בפניו של שחקן צ'ילה, ביצע תנועה מגונה לעבר אוהדי פולהאם, קרא בכינוי גזעני לאברה, סרב ללחוץ את ידו ונגס גם באיבנוביץ'. מעל לכל, זכורה היד שעצרה את גאנה והובילה את אורוגוואי לחצי גמר מונדיאל 2010. אבל לא בהכרח לרעה.
כי גם החייתה את הטורניר עבור דרום אמריקה בכלל, ואורוגוואי בפרט. אם באנגליה עדיין קוראים לו רמאי, שקרן ובוגד ספורטיבי, בארצו הוא נחשב גאון מטורף. גיבור שהשכיל בשבריר שניה ליצור שילוב נדיר בין פיקחות להקרבה, בין אינסטינקט לתושיה.
התמהיל שרקח סוארס, בין יכולות של שחקן תיאטרון מופרע לסגולות כשחקן כדורגל חצוף, הופך אותו לכוכב בלתי צפוי - לטוב ולרע. המוטיבציה האדירה שלו, שגורמת לו לפעול בצורה שבאנגליה רואים כבזויה, היא שדוחפת אותו להיות השחקן הטוב ביותר בפרמייר-ליג. שאיפשרה לו להבקיע העונה 31 שערי ליגה, לבשל 12 ולליברפול להעז להציג עצמה כמועמדת לאליפות. ובממלכה? מחבקים אותו, וממהרים לשטוף ידיים.
אחרי שנשך את איבנוביץ', נציגי המשטרה המקומית פנו לשחקן צ'לסי והציעו לו להגיש תלונה על תקיפה. ההתאחדות האנגלית פתחה בחקירה מתוקשרת ומנהלת הליגה ביקשה לשלוח אותו לסדנה לניהול כעסים. לפחות בתוך המועדון כבר כמעט ויתרו על מתק השפתיים.
"הוא שחקן פנטסטי ואנחנו רוצים שיישאר החלוץ שלנו, זה יותר עניין של להשאיר אותו במסלול הנכון", הסביר בפשטות המנהל הספורטיבי של ליברפול. "זו בעיקר משימה של רוג'רס לעבוד איתו על הצדדים האלה באישיות שלו".
גם סוארס, על אף ההתנצלויות הסדרתיות, לא באמת מתרגש: "אלה דברים בלהט המשחק, אתה מגיב בשבריר שניה. דבר שלא נראה גדול פתאום הופך לכזה ואתה לא לגמרי מודע להשלכות שיכולות להיות לפעולות כאלה. המצפון שלי נקי. אני לא גזען וחי עם עצמי בשלום. יש דברים שקורים על המגרש ולא לגמרי טובים למשחק. הם גם לא לגמרי אני. מחוץ למגרש אני מאוד ביישן, אבל הבנתי שאני צריך להתאים את הגישה שלי על הדשא".
להתאים למה? לתרבות הספורט האנגלית הצדקנית, לא לרצונו או למנטליות הדרום אמריקאית. שם, בעולם החדש, בין החלקלקות הברזילאית לחספוס הארגנטינאי, הוא נחשב לעילוי. לא רק בגלל הבעיטה החדה או המהירות המסחררת, אלא כי הוא ניחן ביצירתיות ומרדנות שמתבטאות היטב על המגרש. זו לא עבריינות או רמאות, זו תחמנות. ויש לה קסם משלה, כי גם ילד רע זה סוג של גיבור.