לא בכדי גביע העולם בכדורגל נחשב לאירוע הספורט הגדול בתבל (ויסלחו לי חובבי האולימפיאדות למיניהם, כולל אני). 32 מדינות, מיליארדי צופים וחגיגה צבעונית יוצאת דופן שנמשכת חודש ימים של ענף הספורט הפופולרי והמרתק בעולם. אבל בכל ארבע שנים, מתחיל הדיון הקבוע: מתי, אם בכלל, גם אנחנו נהיה שותפים פעילים בחגיגה הזאת?
דבר אחד בטוח: אין זה מקרי שאנחנו תמיד מגיעים לטורנירים הגדולים מקסימום כקהל. אחד הנתונים המדהימים, שמצביעים על אהבת הכדורגל העצומה בישראל ועל הרעב האדיר של הקהל הישראלי להיות חלק פעיל במונדיאל (מלבד הדגלים שאנחנו רואים ביציע בכל אצטדיון) הוא שמלבד 32 המדינות המשתתפות וקנדה, ישראל שלחה את כמות הקהל הגבוהה ביותר בטורניר.
אנחנו רואים הצלחות של מדינות כמו יוון, שבשנות ה-80 היו הרבה פחות טובים מאיתנו. של בלגיה, שהגיעה בתחילת שנות ה-2000 לדרג החמישי באירופה (להזכירכם, באותה תקופה היינו בדרג השני). של קרואטיה וקוסטה ריקה, שיש להן פחות תושבים מישראל, ואפשר להרחיק לכת עד למונטנגרו ואיסלנד מדינות קטנטנות שגם עקפו אותנו בסיבוב. רואים את כל זה וקשה לנו להבין למה אנחנו לא שם.
הרשו לי להגיד, שביחס להשקעה של המדינה בספורט – זה מקומנו הריאלי ואף יותר מכך. אין מה להשוות בין ישראל ליוון לדוגמא. הספורט ביוון הרבה יותר מפותח. ההשקעה בספורט בסוף שנות ה-90 ותחילת המילניום הנוכחי (בעיקר בגלל אולימפיאדת אתונה) הייתה אדירה ואת התוצאות רואים גם בספורט וגם בכלכלה. בלגיה עשתה פרויקט מדהים, שנוהל ע"י משרד החינוך והאוניברסיטאות, ובשילוב קליטת מהגרים המונית ושילובם בכדורגל הביאו אותם למקום שהם נמצאים בו היום. ואפשר להמשיך עוד ועוד. אין כמעט מדינה שהצליחה יש מאין.
הדעה הרווחת בציבור היא שהאשמה מוטלת על הכדורגלן הישראלי. אומרים שהוא עצלן, איטי, לא מחוייב, לוקה מנטלית, מפונק ועוד ועוד "מחמאות". לדעתי זה מוטעה לחלוטין. הכדורגלנים בארץ ממש לא מפונקים, להיפך. הם מתאמנים קשה, לא פחות אם לא יותר מהמקבילים בעולם (תמיד יש יוצאי דופן) בעיקר בגלל היעדר תנאים ומתקנים ברמה לא מספקת. הכדורגלן הוא תוצר של ההשקעה בו מגיל 8, ופה טמון ההבדל הגדול. ברגע שנבין שבלי השקעה מאסיבית של המדינה ושינוי קונספציה כללי, אנחנו נמשיך להתאכזב טורניר אחרי טורניר, אז כבר עשינו צעד גדול קדימה.
הישועה לא תגיע ממחלקות הנוער של הקבוצות. הקבוצות משקיעות את רוב תקציבן בקבוצה הבוגרת והפירורים נשארים לנוער. תקציבי מחלקות הנוער נמוכים, משתמשים בכסף שהילדים משלמים בכדי לקיים את המחלקה ולעשות קצת כסף, שכר המאמנים קרוב לשכר המינימום ולכן גם האיכות שלהם בהתאם. רמת המתקנים היא קטסטרופלית – די אם נציין ערים כמו נתניה וירושלים שבהן נדיר למצוא מגרשי אימונים נורמליים וקבוצות נערים וילדים מתאמנות על רבעי מגרשים. אין חדרי כושר לרוב המחלקות, קשה להקפיד על תזונה ואין אפשרות להנחיל לילדים ערכי מקצוענות שילוו אותם במהלך כל הקריירה.
המדינה צריכה לעשות מהלך (כן המדינה, משרד החינוך בשיתוף פעולה עם ההתאחדות). ישנם מודלים מוצלחים שהתקיימו בבלגיה, ספרד, צרפת, הולנד, יוון ואפילו איסלנד הקטנה. צריך למצוא את המודל שמתאים לנו ולהתחיל לבצע אותו. לנצל את העובדה שאנחנו מדינה קטנה ולהקים ארבע אקדמיות באזורים גיאוגרפיים שונים בארץ. אקדמיות שיכללו מתקני אימונים מתקדמים שיספקו לשחקן הצעיר את כל צרכיו. את השחקנים המוכשרים בכל אזור להביא לאקדמיות בתנאי פנימייה מלאים ולהחזיר אותם בסוף השבוע לקבוצות בכדי שימשיכו לשחק בליגה.
לספק מאמנים ברמה הכי גבוהה שניתן – אפשר בשלב הראשוני להביא מנהלי אקדמיות מוכחים מאירופה, שיחנכו מאמנים ישראלים, ולשתף פעולה עם בתי הספר שיאפשרו לילדים ללמוד סביב תוכנית האימונים. בנוסף, בכדי להפיץ את הבשורה מהאקדמיות לקבוצות, לדאוג שראשי מחלקות הנוער יקבלו את תוכניות האימונים ויגיעו במהלך העונה להשתלמויות ולמעקב אחרי הילדים.
כמו שאנחנו רואים בטורניר הנוכחי - כדורגל נבחרות מוציא מאנשים אמוציות, רגשות וגאווה לאומית יותר מכל דבר אחר. הפנטזיה שיום אחד, גם אנחנו נגיע בהמונינו ונשיר את התקווה בגביע העולם מבעבעת בכולנו. אבל היא לעולם לא תתגשם אלא אם נשקיע. כי כמו בכל תחום בחיים, כשאין השקעה אין תוצאות.
