"מאטווידי רושם את ההיסטוריה של פ.ס.ז'", נכתב בפברואר האחרון. במשחק מול לברקוזן, הקשר הבקיע את שערה ה-100 של קבוצתו בליגת האלופות. אלא שההיסטוריה של "איש המרתון" מטולוז כבר לא צריכה אישוש בדמות קוריוזים סטטיסטיים או נקודות ציון מקריות, בטח לא כשהוא הופך למודל עבור מאמנים וקשרים ברחבי העולם.
נולד בטולוז לאב מאנגולה ואם ממוצא קונגולזי. צרפתי חדש. הוא צמח באקדמיה היוקרתית של קליירפונטיין, שם ינק יסודות ומוסר עבודה במשך שלוש שנים. לקרטיי הוא עבר על בסיס חוזה נוער ובארבע שנותיו שם הפך לאטרקציה עבור מגלי הכשרונות. האלופה ליון הציעה לו חוזה לשנתיים, הוא בחר בטרואה הקטנה כי התרשם לטובה ממתקן האימונים.
מונאקו, בורדו וליל רדפו אחריו, אבל ביולי 2007 בחר בסנט אטיין ומיד הוקפץ להרכב הפותח. עד מהרה הוא הפך לבורג משמעותי, משך תשומת לב מכיוון ארסנל, ערך בכורה באירופה (מול הפועל ת"א) ולעונתו השלישית הגיע כקפטן. קפיצת המדרגה לתודעה העולמית התרחשה רק ביולי 2011, עם המעבר לבירה.
פרישתו של קלוד מאקללה, בשיאו מגדולי הקשרים הדפנסיביים של כל הזמנים, פינתה משבצת במרכז המגרש הפאריסאי. מאטווידי בן ה-24 הוצנח לקישור בחוזה לשלוש שנים תמורת 7.5 מיליון יורו פלוס מענקי הצלחה עתידיים. וההבדל על כר הדשא הורגש במהרה.
מאטווידי הוא לא מאקללה, רחוק מכך. קשר ריאל מדריד וצ'לסי לשעבר היה סוג של גרזן חכם, קשר דפנסיבי טהור שמתמחה בשחרור הלחץ מעל חוליית ההגנה ובבלימת התקפות מסוכנות דרך מרכז השדה. יורשו הביא סגנון חדש והיה ממבשרי השינוי בפאריס, שם ביקשו לאונרדו, אנצ'לוטי ובלאן לייסד חוליית קישור ניידת יותר, יצירתית יותר ומהירה יותר. דווקא וראטי ומוטה מספקים שם את מרבית הפתרונות ההגנתיים, מאטווידי מתפנה לעתים קרובות להתקפה.
ב המצב מעט שונה. דידייה דשאן, לוחם כדורגל בעברו, בחר בגישה מעניינת בדור הביניים שלו. קצת דומה למה שקורה בקבוצתו לשעבר, יובנטוס. אין קצב אחד, יש שלושה קשרים מרכזיים, חזקים ומהירים שמתחלקים בנטל - ההגנתי וההתקפי.
"מה עם מאטווידי? הוא עדיין רץ", התבדח דשאן אחרי הניצחון על שווייץ. "אפילו לי כבר קשה לעקוב אחריו. ראיתי אותו שומר ברחבת החמש שלנו והסטתי לרגע את המבט. כשהחזרתי אותו, הוא כבר היה ברחבה של היריבה. יש לו יכולת אתלטית נדירה, יש לו בטחון. והאיכות הכי חשובה שלו היא האגרסיביות". מה הפלא שבפברואר האחרון החתימו אותו בפ.ס.ז' ל-4 שנים נוספות?
עמיתי דני פורת, מוח כדורגל יוצא דופן, הגדיר את מאטווידי "הטריילר של המונדיאל". אולי זו הפעולה שהכי מאפיינת את הקשר הצרפתי, שכמו בכדורסל מרבה ליצור גל שני למתקפות של נבחרתו. זה שעט על הריבאונד, שאורב לכל שחקן הגנה, שמסתער לתוך הרחבה ומייצר עוד הזדמנות.
מאטווידי יוצר רושם פחות מבריק מאשר פוגבה, למשל. הוא גם פחות מוחצן, לא משנה תסרוקת כל 5 דקות ונחשב לפועל בצללים במועדון בו זלאטן איברהימוביץ' סופג את כל אור הזרקורים. "הוא עדיין ממשיך להתפתח", התפעל לאחרונה חברו, רפאל ואראן. "אנחנו מקווים שהוא ימשיך להיות כל כך יעיל, זה תורם לכל הנבחרת". גם מתייה ואלבואנה מעריך כל ספרינט: "במערך של שלושה קשרים מרכזיים, הוא כמו כלב ציד על המגרש. הוא חוטף בחזרה כדורים שאבדו, מטריד את היריבה ורץ הרבה קילומטרים בכל משחק. מבחינתנו שחקני ההתקפה, זה מרגיש נפלא. הוא עוזר מאוד לאיזון בקבוצה".
"בלז נהג לדבר על רמירס, אבל אני חושב שכיום הוא טוב מהברזילאי", ניתח המנג'ר לשעבר לאונרדו. "הוא מפתיע את רוב היריבות בלקיחת הסיכונים שלו וגם אימץ סוג של שלווה מול השער, למרות שהבעיטה היא לא הצד החזק שלו". ז'אן-מארק פוּרלן, המאמן שהקשר ערך אצלו את הבכורה במדי טרואה, הגדיר זאת טוב מכולם בראיון ל-RMC: "אני לא מופתע מהיכולות של מאטווידי, אף פעם לא מספיק לו. יש בו איכויות של טוני פארקר וטדי רינר (אלוף אולימפי ו-6 פעמים אלוף העולם בג'ודו – ד.ש), הוא לא שם לעצמו תקרה".
"הלחימה הזו היא מה שתאפשר כל שאיפה שלנו", הסביר מאטווידי את הגישה שלו בראיון לרשת canal+ אחרי החמישיה לרשת שווייץ. "אנחנו לא באמת יודעים מה גבול הפוטנציאל שלנו. תמיד אפשר להשתפר, אז בואו ננסה לעשות זאת". זה לא היה סתם מס שפתיים או חנופה לקהל שבבית. מבחינתו, זאת דרך חיים. זו מציאות יום-יומית. ובדיוק על זה בונה צרפת. אם לא למונדיאל, אז לפחות ליורו הקרוב בבית.
