השנה הייתה 2010. המקום גרמניה, והמאורע: ההפסד של הנבחרת הלאומית לנבחרת ספרד בחצי הגמר, שהסתיים בתוצאה 1:0. האם תגובתם של הגרמנים לאור ההפסד הייתה מובנת? הגיונית? מתבקשת? לא, לא ולא. זו לא הייתה תגובה נורמלית של עם המזדהה עם נבחרתו, אלא תגובה פוסט טראומטית, מועצמת, מפחידה, של מדינה שאינה יודעת להתמודד עם עברה, וכתוצאה מכך, עם המונדיאל שלה.
מהי גרמניה?
שמי טוביה טננבום. אני ישראלי לשעבר. בן למשפחת ניצולי שואה. מחזאי בניו יורק, בעל טור בדה-צייט הגרמני ומתגורר בין השאר בטיסות טראנס אטלנטיות להן אני קורא בית. ב-2010 יצאתי למסע של שישה חודשים בגרמניה במטרה לכתוב ספר על אנשיה, נופיה ובעיקר נשמתה של הארץ המדהימה שכמעט וחסלה את משפחתי.
השואה איננה היסטוריה בגרמניה. היא צל מעיק ומחניק התלוי על מצפונו של העם הגרמני, ומונע כל ביטוי של גאווה, שמחה או הזדהות עם הלאום. לפחות לא כשאתה פיכח. זכורה לי פגישה עם זוג חביב. היא בחורה צעירה ונאה, והוא פרופסור מכובד, שהיה המרצה שלה ויכול היה גם - באותה מידה - להיות הסבא שלה.
האם אתה גאה להיות גרמני? שאלתי אותו. "לא, כמובן שלא". המשכנו לפטפט. הוא שתה כמה כוסות בירה, אני כמה קולה לייטס - השם של דיאט קולה בגרמניה. ואז לחשתי באוזנו: "אתה בחדר אפל, לגמרי לבד, עירום. הערב נפלא, מלאך יורד משמיים ומשרת אותך. והוא שואל אותך, המלאך, 'האם אתה גאה להיות גרמני?' מה התשובה שלך?". "כן, אני גאה!" ענה לי הפרופסור בקול רם.
המונדיאל הוא כמו החדר האפל, הנפלא והסודי של הגרמנים. אחת לארבע שנים מרשה לעצמו הגרמני להראות את האהבה שלו ללאום. לא רק שהוא מסתובב עם דגלים ברכב בבית ובמרפסת. הוא צובע את גופו בצבעי הדגל, רוקד עם הדגל; עוטף את עצמו עם הדגל ומתחכך בו כמו היה אישה אהובה.
כשבמשחק הפתיחה של הנבחרת הגרמנית במונדיאל 2010, הביסו שחקניו של יוגי לב את נבחרת אוסטרליה 0:4, הגרמנים לא ידעו מה לעשות עם עצמם. הם צרחו מלוא גרון "דויטשלאנד! דויטשלאנד! דויטשלאנד!" שוב ושוב ושוב. קפצו, קפצו וקפצו. על רמזורים, אחד על השני; אנשים זרים התחבקו והתנשקו ברחובות. זה היה מחשמל! מרגש. זה היה מפחיד.
מסתבר שהזמן הכי טוב לשאול גרמני מה הוא חושב על היהודים זה בתקופת המונדיאל, כל זמן שהנבחרת הגרמנית משחקת. בתקופה זו הכי קל לו לנגח את ישראל, לקלל, להתעצבן ולצאת מחוץ למחילת האשמה והבושה המכופפת אותו במהלך שנות המדבר, ומתחלפת במונדיאל בקומה זקופה.
ההיסטוריה העגומה של היהודים והגרמנים, אינה מאפשרת לגרמנים להיות עצמם. היא הופכת את המונדיאל מעוד אירוע ספורטיבי לתרפיה פסיכולוגית אותה עובר הגרמני אחת לארבע שנים. במשחק בין גרמניה לצרפת, תתרכזו גם בתמונות החטופות שמביאות המצלמות מהיציעים. תסתכלו עליהם. תעיפו מבט בגרמניים העליזים והצבעוניים, ותחשבו איך אתם הייתם מרגישים אם היו נותנים לכם לא להתבייש במי שאתם רק בחגים ספורטיביים. האם אתם לא הייתם כועסים? שונאים?
טוב יהיה לנו ולגרמנים, אם הם יפסיקו להעמיד פנים, יעברו הלאה, ויתחילו לחיות ככל העמים. אחרי הכל, לא ניתן לנתק את האנטישמיות והשנאה הרובצת מתחת לפני השטח, לבין החובה שחש הגרמני להחביא את גאוותו. מוטב לנו שהם לא ישכחו, אך יחליפו דיסקט ויחזרו להיות עם ככל העמים בכל ימות, עונות וחגי השנה הנוצרית והספורטיבית.
טוביה טננבום הוא מחבר רב המכר "אני ישן בחדרו של היטלר" העוסק בחקר גרמניה של ימינו. שיצא לאחרונה במהדורה עברית. ניתן למצוא עליו מידע נוסף בקישור הבא
