בכל פעם שמגיעה לארץ נבחרת גדולה, נעשים ניסיונות לטשטש את גדולתה. לחפש את נקודות התורפה שלה, להדגיש אותן ולהציג אותה כפגיעה. זה קרה מול קרואטיה, התרחש נגד יוון ואפילו אירע לקראת רוסיה. אין צורך לחזור על הדרך בה זה נגמר. נדמה שהפעם, בטרם המפגש הסופר-חשוב מול פורטוגל, מישהו למד את הלקח והנמיך ציפיות. הנבחרת שמשנת 2000 לא פספסה אף טורניר גדול, ומאז שומרת על מקומה בין שמונה הגדולות ביבשת, מחפשת את הדרך לתואר היסטורי. עם מאמן שאפתן וכוכב אדיר, גביע בברזיל 2014 נראה כמו מטרה אפשרית למדי.
טראומת יוון
פורטוגל אף פעם לא נחשבה לאחת הנבחרות החזקות בעולם, לפחות לא מאז פרישתו של אוזביו. לפחות עד קיץ 2004. אז אליפות אירופה עשתה את כל הדרך למדינה הצנועה. הכשרון בן ה-19, כריסטיאנו רונאלדו, בדיוק סיים את עונת הבכורה שלו במנצ'סטר יונייטד ונחשב לדבר הגדול הבא. יחד עם אגדות כמו לואיס פיגו, נונו גומש, דקו ורוי קושטה צעדה הסלסאו בבטחה לאליפות הביתית כשהציפיות בשמיים. ואז הגיעה יוון, שניצחה 1:2 במשחק פתיחה סנסציוני.
פורטוגל הוכתה בהלם. הפסד ליריבה החלשה ביותר בבית הימם את הנבחרת ואיים לנפץ את השאיפות. המאמן סקולארי לא אמר נואש, הרים את השחקנים שלו מהקרשים והוביל אותם לסדרת משחקים פנטסטית. ניצחונות על רוסיה וספרד העניקו להם את המקום הראשון בבית והכרטיס לרבע הגמר, שם ניצחו את אנגליה בפנדלים. בחצי המתינה הולנד (על שלל כוכביה), אך גם היא לא יכולה הייתה לפורטוגל הנמרצת והפסידה 2:1. לראשונה בהיסטוריה עמדה הסלסאו האירופאית במרחק משחק אחד מזכיה היסטורית בגביע, ואז הגיעה יוון. שוב. והשאר היסטוריה.
מעלה ציפיות
נכון, פורטוגל מעולם לא זכתה בתואר כלשהו. למעשה, הגמר ההוא מול יוון היה הראשון והיחיד בתולדותיה. אז איך קרה שהנבחרת הזו יצרה לעצמה שם כל כך מאיים? ובכן, לא ממש ברור. מצד אחד, הכדורגל הפורטוגלי אף פעם לא היה בראש. למעט תקופות שיא כמו של בנפיקה בשנות ה-60' או פורטו של שנות האלפיים, הקבוצות המקומיות לא עשו יותר מדי בזירה הבינ"ל. מצד שני, אף אחד לא יכול לספור על יותר מעשר אצבעות כוכבים גדולים ששיחקו בנבחרת. ואולי בעצם פה טמון העניין.
פורטוגל היא לא הולנד. גם לא ברזיל, גרמניה, ארגנטינה, ספרד או איטליה. אין לה נבחרות-על עם סוללות של כשרון עודף. מה שכן יש לה זה שחקנים גדולים. אחת לדור מפתחת פורטוגל מנהיגים לנבחרת, כאלה שסוחפים את החברים סביבם ומשדרגים אותם. אוזביו עשה את זה בשנות ה-60', והביא לפורטוגל את הישג השיא שלה בתולדות הגביע העולמי, עם מקום שלישי בגביע העולם 1966. בשנות ה-90' היה זה דור הזהב של פיגו, קושטה וז'ואאו פינטו, שהביאו לנבחרת הצעירה שתי אליפויות עולם לנוער והובילו את פורטוגל עד לגמר באותו יורו מתסכל. כעת, הגיע תורם של הבאים בתור. נאני, פפה, ז'ואאו מוטיניו ואחד, כריסטיאנו רונאלדו.
בדרך לריו עוברים ברמת גן
פורטוגל של עשר השנים האחרונות היא כמעט-אימפריה. מעפילה לכל טורניר, מתקדמת לשלבי הנוק-אאוט כמעט בכל פעם, חצאי הגמר כבר לא זרים לה והיא מחזיקה בשחקן מספר 2 (או 1, תלוי את מי אתם שואלים) בעולם בין שורותיה. על פניו, העתיד כבר כאן. השאיפות לעשות את קפיצת המדרגה ולהפוך מזאת-עם-הפוטנציאל לאחת שגם זוכה בתואר נמצאות על סף מימוש. ביורו האחרון, עם פאולו בנטו הצעיר על הקווים, רק דו-קרב פנדלים מול האלופה ספרד מנע ממנה את שחזור ההישג מ-2004. במונדיאל הקרוב, אפשר להניח, זה ייראה אחרת.
אז נכון, כרגע התוצאות לא ממש מעידות על זה. גם היכולת לא ממש מרשימה. הביקורות נשמעות מכל עבר, החיצים כבר נשלפו וכולם ממתינים למבחן הגדול הבא. פה נכנסת לתמונה ישראל, נבחרת קטנה המייצגת מדינה קטנה שנקלעה בטעות לדרכה של הענקית, על שלל שאיפותיה. בשונה מ'הקרבות המכריעים' של קמפיינים קודמים, הפעם לכולם כאן בארץ ברור – פורטוגל היא לא עוד יריבה. היא לא עוד אוסף שחקנים. לא עוד נבחרת. פורטוגל כבר מסתכלת קדימה, על הקיץ הבא בברזיל. ואולי על הדרך היא תוכיח לכולם, כולל לכמה בחורים בכחול-לבן, שהאימפריה כבר כאן. ואנחנו? אולי נוכל לספר יום אחד שאת נקודת המפנה של המעצמה מפורטוגל, ההיא שזכתה בגביע העולם ב-2014, ראינו על הדשא ברמת גן. ואיזה צמד נתן שם רונאלדו...
