מאז שהטלוויזיה נכנסה לחיינו וגילינו שיש בעולם מגרשי כדורגל שלא קיבלו כינויים כמו "האורווה" או "הקופסא", החיים שלנו השתנו. במקום משחקי הכדורגל המשמימים של הליגה הישראלית התחלנו להתאהב בליגה האנגלית, הגרמנית – וכמובן, בטנגו הקסום של הלה-ליגה מספרד.
הדובדבן שבקצפת של הליגה הספרדית, "האל-קלאסיקו" שמפגיש את ריאל מדריד וברצלונה בקרב טיטאנים אכזרי, הפך להיות חלק מחיינו, עד כדי כך שאנחנו באמת מאמינים שמדובר במשחק הכי חשוב בעולם. אבל הוא לא.
מדובר במשחק שמפגיש שתי יריבות ענקיות, בעלות מסורת מרשימה של תארים והצלחות – וכמובן שיש את העניין הלאומני כאשר ריאל נתפסת כקבוצה של הגנרל פרנקו וברצלונה מייצגת את המיעוט הקטלוני. אבל מה לנו ולכל זה? חוץ מבידור והנאה טהורה ממשחק כדורגל נפלא, קשה לחובב הספורט הישראלי הממוצע באמת להתחבר ליריבות בין הקבוצות.
קיבצנו כמה מנאמני ערוץ makoספורט ושאלנו אותם איזה משחק גורם להם לא להירדם בלילות, איזה מפגש ספורטיבי הם עדיין מריצים בראש שנים אחרי שהוא נגמר – או במילים אחרות, מה הסופר קלאסיקו האישי שלהם. התשובות לפניכם.
כדורסל: הפועל אילת – מכבי ת"א (מתי שופן)
גילוי נאות: אני אילתי במקור. גילוי לאות: אני אוהד מכבי תל אביב עד היום.
אבל בעונת 1997/8 הייתי רק בן 15, והלויאליות הייתה רק לעיר הולדתי ולהפועל אילת בכדורסל (כדורגל זה לערסים, אפילו בסטנדרטים של הטיילת). באותה שנה הגיעה קבוצת הכדורסל שזעקות אוהדיה היו הפסקול של הילדות שלי בפעם הראשונה אל גמר הפלייאוף, וכל העיר לבשה חג. רק חיכינו שהעמלקים מתל אביב יגיעו לאולם הספורט הקטן והצנוע: כולה 400 מקומות יש שם, אבל אווירה של 40,000. כתבות שער בעיתונים המקומיים, פוסטרים ושלטים בכיכרות ועל הרמזורים ובעיקר יום שבתון בבתי הספר: גמר הפלייאוף, ראש בראש מול מכבי, ובשידור חי בטלוויזיה!
במשחק הראשון ביד אליהו קיבלנו בראש, את השני בבית גנבו לנו (85-89 אחרי שהחבורה של ג'ו דאוסן ואמיר כץ מובילה עד דקות הסיום) ולשלישי כבר הגענו עייפים – אבל זה ממש לא משנה. עצם ההשתתפות במעמד מהווה ניצחון בקרב הכי גדול שידעה אילת מאז הנפת דגל הדיו, ונגד כל הסיכויים.
כדורגל: מכבי ת"א – בית"ר ירושלים (עמית בן-מנחם)
הפעם הראשונה תמיד כואבת, כך אומרת הקלישאה – והפעם הראשונה שלי באצטדיון טדי באמת הייתה כואבת. עם הצעיף הצהוב כחול הפכתי למטרה נוחה, ואיפשהו אחרי הגול של אבי כהן הירושלמי לזכות התל-אביבים – התפוצץ לי חזיז ירושלמי על הרגל התל-אביבית. זה נגמר בביקור בבית החולים הדסה עין כרם.
מאז בית"ר ירושלים הפכה להיות הקבוצה השנואה עלי ביותר, בעיקר בגלל האוהדים שלה, שהגדירו מחדש את המילה "קומץ". רוב אוהדי מכבי ת"א בכדורגל יגידו מיד שהקבוצה השנואה עליהם היא הפועל ת"א, ובצדק, אם זוכרים את השמות יוסי אבוקסיס ואלי גוטמן. מצד שני, גוטמן ואבוקסיס ביקרו בבית"ר בעבר – ושיתפו פעולה עם הקהל האלים הזה שמסרב להשתנות.
כאוהד צהוב שהתחיל ללכת לכדורגל בתחילת שנות התשעים, הפועל ת"א הייתה סתם שם נוסטלגי וקבוצה בינונית שלא היוותה יריב שקול. מול הבית"רים מירושלים היה לא רק דם רע, אלא גם יריבות ספורטיבית על תארים – בין שלל המשחקים קשה לשכוח את ה-0:1 הגדול של אבי נמני בבלומפילד שהביא לצהובים דאבל בתקופת דרור קשטן, ועוד יותר קשה לשכוח את ה-0:7 בשנת 2001 (כבשו דדי בן דיין, גיא צרפתי, ברוך דגו, צמד של נמני וצמד של רודריגו גולדברג).
כדורסל: לוס אנג'לס לייקרס – בוסטון סלטיקס (אסף נבו)
הלייקרס נגד הסלטיקס הוא ה"סופר קלאסיקו" של ה -NBA. ג'ורדנים ולה ברונים באים והולכים, טים דאנקנים למיניהם לוקחים אליפויות, אבל כשמסתכלים על הליגה הטובה בעולם בעידן החדש שלה, כלומר מאז שדיוויד סטרן קיבל את המושכות לפני כמעט שלושים שנה - אין כמו מפגש בסדרת גמר בין הסגולים צהובים מעיר המלאכים לירוקים לבנים ממסיבת התה.
בגיל 9 ראיתי שחקן בגובה 2.06 (ארבעה סנטימטרים יותר מארל וויליאמס!) מרכז משחק, שאלתי את אבא שלי מי זה, ותוך רבע התאהבתי במג'יק ג'ונסון - בחיוך, באסיסטים, ובשאר הלייקרס - קארים בגדולתו, וורת'י, קופר, ראמביס, ביירון סקוט. קבוצת חלומות שעשתה סל בשלוש שניות מהוצאת חוץ לדאנק מהדהד.
מולם ניצבה חבורה קשוחה, לבנה ברובה, עם אולם ענק בלי מזגן, ובראשה עמד פועל זבל לשעבר, בלונדיני מתולתל ומשופם, 2.07, עם שפם של כוכב סרטי פורנו זולים, אבל דפק שלשות בקצב שבו פט ריילי שם ג'ל. אי אפשר היה שלא לכבד ולהעריך את "הציפור", את "הצ'יף" פאריש, את קווין "צעדים קטנים" מקהייל, דני איינג' ודניס ג'ונסון. ותשאלו את קארים מה זה לרוץ משחק שלם עם ביל וולטון על הגב.
רציתי כל כך שהלייקרס ינצחו, שהקסם של הוליווד יעבוד, אבל ההיסטוריה מוכיחה ששתי הקבוצות הגדולות האלה ששלטו בליגה באייטיז נפגשו בסדרת גמר "רק" שלוש פעמים ופעמיים מתוכן בוסטון ניצחה. העיקר שהלייקרס ההיא הוכתרה כ"הקבוצה של שנות השמונים".
20 שנה עברו. וכנראה שצריך להיות אוהד אמיתי של הלייקרס כי לאהוב את קובי בראיינט, אדם שכל שאר העולם די מתעב. אבל לייקר הייתי ולייקר נשארתי. ואת פול פירס אני לא רואה ממטר. ההשפלה בסדרת הגמר לפני שנתיים עדיין צורבת לי בגרון, הנקמה המתוקה שהגיעה בשנה שעברה איזנה אותה, והשנה, עם שאקיל "אני מוכן לשחק אפילו ב WNBA העיקר לזכות בעוד טבעת" - הבוגד - אוניל, אני מייחל למפגש נוסף בסדרת הגמר, שבו יושפל שאק על ידי פאו גאסול ששוקל חצי ממנו, ורונדו השחצן יאכל כמה שלשות על הראש מקובי.
עזבו אתכם ממיאמי המגוחכים, תנו לי שוב את הלייקרס נגד הסלטיקס בגמר, ונראה לכם שוב מה קורה כשמוציאים את פיל ג'קסון משלוותו הסטואית. תנו לי את הסופר-קלאסיקו של הליגה הטובה בעולם.
כדורסל: מכבי ת"א – הפועל ת"א (עמית סלונים)
אני לא זוכר כמה משחקי דרבי ראיתי ביד אליהו ואוסישקין - אני כן זוכר במדויק בכמה משחקים כאלה הפועל ניצחה. זה קרה בשלוש פעמים שנפרסו על עשרים שנה. בפעם האחרונה זה נגמר ב-25 הפרש באולם אוסישקין המצחין על גדות הירקון, מול הקבוצה הכי גדולה של הצהובים בהיסטוריה שהמשיכה לזכייה בגביע היורוליג של 2004.
הטרבל הצהוב בסיומה של אותה עונה החזיר את הצבע הצהוב ללחיים של רוב אוהדי הקבוצה, אבל לא לפנאטיים באמת, לא למכביסטים האמיתיים – אלה שמגיעים לכל משחק ליגה בגבת/יגור וזוכרים את מספר הגופיה של רגב פנאן (16, אגב).
הפועל ת"א הגיעה בעונה אחרי הדרבי הגדול שלה ליד אליהו שוב, עם אפי בירנבוים על הקווים ו-10,000 מכביסטים צמאים לנקמה ביציעים. לא הצלחנו להירדם כמה ימים לפני המפגש הזה, לא בגלל שחששנו חלילה מהפסד (בכל זאת מכביסטים), אלא בגלל שחששנו שהנקמה מול הקבוצה של שאול אייזנברג לא תהיה מושלמת.
זה נגמר ב-74:128 , או 54 הפרש, למי שאין כח לעשות את החשבון.
מאז הפועל ת"א הספיקה להתפרק, לקום מחדש כהפועל אוסישקין, ולהיוולד מחדש כהפועל ת"א בליגה השניה. מאז גם לא היה משחק דרבי מעניין בכדורסל ונאלצנו להסתפק באחות המכוערת של האדומים מירושלים (זאת שהקהל שלה מורכב מילדים עם חצ'קונים וכיפות ששרים שירי נאצה דוחים אבל התקשורת לרוב מפרגנת להם בלי סיבה מוצדקת).
בשנה הבאה צפוי להיות שוב דרבי תל-אביבי בכדורסל הישראלי. בשנה הבאה הטירוף עומד לחזור. סוף סוף לא נירדם ערב לפני משחק ליגה ונתפלל לתוצאה הנכונה. כי פחות מ-54 הפרש זה לא נחשב מבחינתנו.
כדורסל: מיאמי היט – לוס אנג'לס לייקרס (ויקי לבנט)
כשאני חושבת על צמד המילים סופר קלאסיקו מיד עולה בראשי האסוציאציה: מלחמת לייקרס-סלטיקס המיתולוגית. יחד עם זאת, מאז הימים היפים של מג'יק ולארי זרמו לא מעט מים באוקיינוס האטלנטי ואמנם, עדיין הרגשנו אנרגיות קרביות למדי כשקובי פגש את ריי אלן בגמר 2010, אך אלה לא אותן האנרגיות - וזאת מפיה של נערת לייקרס מסורה, שכל פיסת סלידה כלפי קובי בראיינט מעוררת זעם בלתי נשלט.
מבחינתי, הסופר קלאסיקו האמיתי הוא המשחק שעוד מחכה לנו בערב חג המולד. המשחק שכולם מדברים עליו – מיאמי היט נגד הלייקרס. זה המשחק שאני חולמת עליו מזה שלושה חודשים. זה לא יהיה קרב או מלחמה, כי בכל זאת מדובר בבראיינט, שאין לו שום רגש כלפי לברון ובקינג ג'יימס עצמו, שתלה את השלט "כאן גרים בכיף" עם הזאב וויד.
יחד עם זאת, במשחק הזה צפויות אנרגיות אחרות. אנרגיות שאני מצפה להן בציפייה דרוכה. האם שלישיית הכוכבים החדשה דנדשה יביסו את הממבה השחורה, את הספרדי הענק פאו גאסול, פישר ואת שאר החברים הסגולים במגרש הביתי שלהם? זה המשחק בו מיאמי יצטרכו לתת את הדין האמיתי ולהוכיח האם הם הסופר סטארים החדשים של ליגת ה-NBA או בלוף אחד גדול, שנופח מעבר לכל פרופורציה על ידי התקשורת.
זה לא סתם עוד משחק, זאת יכולה להיות הסנונית הראשונה של "גמר 2011" או לחלופין האכזבה הכי גדולה של כל מעריצי לברון ג'יימס.
כדורגל: מכבי ת"א – הפועל ת"א (עומר מלכה)
מה לא נאמר כבר על "הדרבי התל אביבי הגדול"? אוהד ירוק או צהוב-שחור לעולם לא יבין את ההרגשה הזאת גם אם מחר הפועל חיפה והפועל ירושלים ישחקו בגמר ליגת האלופות, ויהוו לראשונה יריב ראוי. כי במקרה של הדרבי התל אביב זה לא ממש משנה איזה מקום אתה בטבלה, מה התקציב שלך וכמה מאמנים יושבים לך על הספסל- ואני נזהר כאן מלהשתמש בפתגם השחוק על הדרבי וחוקיו.
ההכנות לדרבי מתחילות כבר בחודש מאי- בדרבי האחרון של העונה הקודמת- שמכתיב את סיפור המסגרת של הדרבי הבא- נקמה אדומה (ע"ע שנות ה-90) או נקמה צהובה (ע"ע שנות ה-2000). השלב הבא מגיע באוגוסט עם פרסום לוח המשחקים של הלוזון ליג- לא מעניין מי במחזור הפתיחה, מתי חיפה מגיעה לבלומפילד ובאיזה שלב של העונה נפסיד למכבי נתניה – רק מתי הדרבי.
במחזור הראשון מתחיל להתנגן ביציעים הפזמון המוכר "רק תביאו ת'דרבי" ובמדורי הספורט כבר עוצב הלוגו הלעוס של "הדרבי הגדול"/"ראש בראש"/"נמני נגד אבוקסיס". אחרי שעוברים בשלום את הימים של לפני המשחק בו נזכרים המדורים בשער ההוא של גילי לנדאו, בנגיחה של דריקס בדרבי של 90', ובהצגה של דגו בניצחון של מכבי בחצי גמר גביע המדינה ב-2001, מגיע היום הגדול.
במהלך היום משתדלים להיות כמה שיותר טובים לבריות- בדרך לבלומפילד ניסע במהירות המותרת, נעצור לפני מעבר חציה כדי שהזקנה תוכל לעבור את הכביש בנחת ונקנח באמונה תפלה כשניסע בנתיב הימני של האי עם העץ בקיבוץ גלויות. מחוץ לבלומפילד נחנה על המדרכה כמובן כי מי צריך חניה מסודרת בשנת 2010 באצטדיון של המדינה? בלומפילד מלא זה לא דבר נדיר אבל בדרבי זה פשוט קורה הרבה יותר מוקדם כי המשחק המקדים בין שני מחנות האוהדים לא פחות חשוב מהמשחק.
מהשלב הזה קשה להסביר במילים מה באמת קורה באצטדיון באותם רגעים כשאתה מרגיש את הבטון של היציע רועד מתחת לרגליים במשך 90 דקות. כשהקונפטי ורימוני העשן מתפזרים נשארים עם משחק שבשנים האחרונות עדיף לא להרחיב עליו מפאת הלב החלש של האוהדים הצהובים. בסיום חוזרים למכונית על המדרכה שמקושטת במתנה מעריית תל-אביב. לדרבי חוקים משלו, וחולדאי תמיד מנצח בו.